משהו מאיתנו מת איתו

ביום רביעי השבוע, כשהייתי בדרך לעבודה, גלגל״צ ברדיו, ושר אריק איינשטיין, הופתעתי מעצמי כמה מילים וכמה שירים אני מכיר בעל-פה. כאשר שרתי את הבית האחרון של ״שיר אחרי מלחמה״ (״כל הרחוב יוצא/ וזורק פרחים/ כמה טוב שבא שלום״) – התחלתי לבכות. לא ממש יודע למה דווקא בשיר הזה. ובאותו הרגע היה נדמה לי שאני רואה גם נהגים אחרים בוכים.

ואני חושב שמעבר לעצב על מותו של אגדה, בכינו גם על לכתו של הסמל. לא סמל של מה שישראלי בעינינו, אלא של מה שהיינו רוצים להיות בתור ישראלים.

כלומר, השבוע רבים קוראים לו ״המלך״ של המוסיקה הישראלית. ואיזה מין מלך זה? צנוע, נחבא אל הכלים, לא ממלא את רצון העם למלכות שהכתירו אותו. ניקח לרגע את דוד המלך – ג'ינג'י שוויצר, שהפך להיות לרב-שגל ומניפולטור, כובש – מה שאנחנו מצפים ממלך, וייתכן מה שהעם דורש ממלך שגם מוליך אותו לשם.

ואריק? אריק נשאר ביישן, וסירב להתנהג בניגוד לאופיו כדי לרצות את רצון העם.

וזאת למרות שהוא אמר לנו מה הוא חושב על מה שקורה פה:

לא הכל כאן טוב ודי עצוב פה. אנחנו מכוונים מעל הפופיק, וכל אחד לא מרוצה מהיכן שהוא – ורוצה להיות יותר. הוא שר לנו על קרע בעם, הוי ארצי מולדתי אצלו הולכת פייפן ואני קורא בעיתון סוף השבוע שאריק כתב לאחרונה "אני ואתה לא שינינו שום דבר", בבית נוסף לשירו המפורסם.

יש, יש דברים טובים אצלנו, ותמיד יש תקווה לטוב יותר, וגם כשאנחנו רחוקים אנחנו מתגעגעים לפה. אבל הוא ידע ועוד איך להביע את הביקורת, ואנחנו הצטרפנו אליו בשירה ובהנאה.

הוא אפילו סיפר לנו (או אולי חזה?) שה׳אייל-גולניזם׳ כבר מזמן היה כאן, ושהגבולות שלנו בין ילדים למבוגרים ובין מותר לאסור הם מטושטשים.

ובפועל, הסופר-ישראלי הזה לא היה שוויצר עתיר ״חוצפה״ כמו הדמויות שלו בסרטים, אלא נשאר נאמן לאופי של עצמו. האוהד מספר אחת של ״הפועל״ נהג באי-אלימות, שלא כמו התמונות שאנחנו רואים במשחקי ספורט רבים, הזמר מספר אחת שלנו לא התהדר בנוצות שלו, בני פורמן שלנו היה כמעט ההיפך הגמור מבני פורמן.

הישראלי מספר אחת הראה לנו עד כמה להיות ישראלי זה רחוק, רחוק מאוד, מלהיות כמוהו.

ואולי אנחנו בוכים על כך שבלי אריק, אנחנו כבר לא נדע איך עושים את זה.

מקור לתמונה: לשכת העיתונות המרכזית, דרך ויקיפדיה.