מילה לכל אלה ש"נמאס לנו מהם"
אני קורא בדף של יאיר לפיד בפייסבוק את השורות הבאות, ותסלחו לי על פרץ הציניות, אבל זה מה שאני מרגיש עכשיו:
אז מילה לכל אלה שיושבים בלשכות של שר ועל משכורות של חברי כנסת וראשי לשכות, ומנכלי"ם של חברות ממשלתיות. אני יושב עכשיו בממ"ד בביתי, שהוא גם משרד שלי וגם בית-מלאכה של אשתי, ואני חושב איך להגדיל את ההכנסות שלי כדי שלא נצטרך לנגוס בחסכונות שלנו כדי לממן את כלכלת המשפחה ואת החוגים ואת החינוך שהמדינה קוראת לו "חינוך חינם" ואת הביטוחים כדי להבטיח למשפחתי ולי פנסיה קצת פחות מנורמאלית. ואני קורא את מה שכותב כבוד שר האוצר, ומנצל בציניות את הזוועות שעברו על אבי ועל אחיותיו ועל משפחתו, ועל האנשים שנשרפו ונרצחו בדרכים אחרות ממשפחתי. ואני חושב על כביש הכניסה ליישוב שלי, שהפך לאחרונה מכביש מסוכן לכביש הרבה יותר מסוכן, ונדמה שאין אף גורם רשמי שמוכן לשמוע על זה, שלא לדבר על לטפל בזה.
משאית תקועה על הכביש הזה, שמחקו לו את השוליים, שהמסלולים בו צרים מהמותר בחוק, שהעבודות בו נעשו, ככל הנראה, ללא ההיתרים הדרושים
וגם על המחלף שבונים כבר קרוב לשנתיים לא הרחק מביתי, ושמתברר לאחרונה שיקטין את מספר המסלולים משלושה לאחד בתנועת הבוקר לכיוון המרכז, שכבר היום היא בלתי נסבלת.
וגם על עשרות החוקים שנחקקו בעשר השנים החולפחות בארץ בתחום איכות הסביבה, ועברייני סביבה שורפים ומשליכים פסולת ומחריבים יערות ונחלים ושמורות טבע וחופים ואילו המשרד להגנת הסביבה באופן עקבי מסרב לאכוף את החוקים של עצמו.
אז תסלחו לי שאני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים למכור את הפנסיה שלי ואת האוויר שלי ואת השקט שלי בשביל איזה נתח פוליטי או כספי או גם וגם, ושאני לעולם לא אהנה ממנו (גם בגלל שאני לא לומד בישיבה הנכונה, אלא מממן את לימודי בעצמי ובעזרת הורי).
ותסלחו לי שאני פגוע וכועס על מי שהבטיחו דבר אחד לפני הבחירות, ומקיימים דבר אחר לאחריהן.
ואתה יודע מה, כבוד השר יאיר לפיד, אם הייתה נקרית בדרכי הזדמנות לעבור לאיזו מדינה שכן מכבדים בה את החוקים ואת האזרחים, אני לא משוכנע שהייתי מסרב בנימוס.
דובדבן על העץ 
תגובה שהתקבלה מ-רותי (מפרסם באישורה):
אילן יקירי !
כל מה שכתבת על הנעשה כרגע בארץ נכון , כל ההתיחסות שלך לירידה מהארץ שגויה בתכלית.
1) לא טעמת מאודך מה פרוש להיות שונה מהסביבה הטבעית. אותם ישראלים הבאים מטעם חברות ישראליות לעבוד תקופת מה בחו"ל מתקבלים בסבלנות כי כולם יודעים שבעתיד יעזבו ובינתיים הם מוסיפים הכנסה למדינה מבלי לגזול את מקום העבודה של אזרח מקומי.
אמרתי בסבלנות ולא באהבה כי בכל זאת הסטיגמה כלפי "היהודי" לא פסה מהעולם. אני מאמינה בלב שלם שההסטוריה יכולה ללמד אותנו על כך. בתקופת האמנציפציה היהודים באירופה הרגישו שהחברה המקומית מקבלת אותם כאזרחים שווים. לא עברו הרבה שנים ואנו יודעים מה קרה באירופה. גם היום נראה שהעולם הנוצרי נאור יותר אבל זה רק נראה כך, האמת היא שחברות אינן רוצות בזר ובודאי לא במי שגם דתו שונה ובעקר לא במי שנתפס על ידי חברה נוצרית דתית כמשתייך על קבוצה שאחראית לרציחתו של בן האלוהים. אמריקה כיום היא מדינה נוצרית דתית מאד.
לצערי רבים מצאצאי חברי נמצאים בארה"ב ואף בקנדה . כאשר אני שואלת את הוריהם איך הרגשתם התשובה של כולם זהה: מצבם הכלכלי יותר טוב מזה שהיה בארץ. מאידך הם מאד מתגעגעים לארץ והקשר החברתי שלהם הוא עם ישראלים יורדים אחרים. הם גרים בשכונות המאוכלסות על ידי ישראלים אחרים.
הדור השני כבר קושר קשרים עם הילדים המקומיים ואפילו יש נשואי תערובת. ייתכן שזה פתרון אולטימטיבי, אין לי דבר כנגד נסיון לפתור את "הבעיה היהודית" באפן זה , אלא שהשואה הוכיחה שגם מהלך כזה לא הווה מגן על איש.
2) יש בי כעס גדול על הנעשה כיום בארץ. מראשית הציונות היו אנשים שלא רצו בקשיים שהיו בארץ וירדו ממנה. אלה שנותרו בה חיו תוך התמודדות עם קשיים בטחוניים ובודאי עם חיי עוני שתבעו הסתפקות במועט שבמועט. לאט לאט הם בנו ישובים והפריחו את השממה. ממש כך וזו לא מליצה. (כאשר אני הגעתי ארצה בשנת 1944 האוטובוסים שהסיעו אותנו מישוב לישוב הובילו אותנו על כביש שחצה שטחים עצומים ללא סמן של חיים: לא בית לא עץ ולא שדה מעובד.)
עם קום המדינה הגיעו לכאן גם אנשים שלא מתוך אידיאליזם, אם כי הרוב שמח להיות כאן והיה מוכן לעבור את תקופת המעברות, הצנע, המלחמות ואת הקשיים הכלכליים. לאט לאט נבנתה מדינה שהשגיה תוך פחות משבעים שנה הם פלא עולמי. יחד עם ההצלחה התעוררו בעיות חדשות. אנשים כיום לא מוכנים לחיות כפי שאבותיהם חיו בארץ בזאת וזה בסדר במידה שהדבר מתאפשר, אלא שרבים בתוך חברתנו כבר אבדו כל קנה מידה ולשם מלוי תאוותם עושים כל מיני מהלכים
הפוגעים בכלל האוכלוסיה ובמדינה כמדינה.(הקשרים של הון -שלטון, המשכורות המטורפות של מנהלים שונים במשק, התפשטות מנכסי העם על ידי הפרטה , אי
אכיפת החוק.)
הפתרון היחיד שנראה לי הוא מחאה חברתית אמיתית ,עד כדי השבתת המשק ואולי אפילו אעז ואומר התקוממות חברתית. עדיין אני מצפה למנהיג צעיר שיחד עם חבריו ינהיג מהלך כזה.
ירידה מהארץ הוא מהלך של הרמת ידיים.
כל טוב וד"ש לרנה
רותי
רותי,
הפוסט הזה נכתב בציניות רבה, ומתוך כעס. באמת אינני יודע האם החיים בברלין או בכל מקום אחר בעולם טובים או גרועים מהחיים בארץ. כידוע לך, חייתי באנגליה מספר שנים, וחזרתי לארץ – לא היה לי אז ספק שאחזור.
באירוע שערכו לכבודי בשבוע שעזבתע את אנגליה, שאלו אותי: למה אתה חוזר? תשובתי אז הייתה: אני מרגיש שקיבלתם אותי כשווה בין שווים. אך התחושה הפנימית שלי היא שגם בעוד עשר שנים ארגיש זר.
לאחר שחזרתי, תקופה ארוכה הרגשתי זר כאן בארץ. הכל נראה לי אלים יותר, מנוכר יותר, לא מפרגן. הארץ ששבתי אליה נראתה לי שונה מאוד מזו שעזבתי חמש שנים וחצי לפני כן.
מאז ניקרו בדרכי מספר הזדמנויות לשהות ארוכה בחו"ל, ואת כולם דחיתי/דחינו. הריחוק מהמשפחה ומהארץ לא נראה לי מוצדק.
ויחד עם כל זאת, הפרסום הזה של יאיר לפיד נראה לי ציני, מנותק ומנוכר מהעם. מכל הערים בעולם הוא בחר לציין דווקא את ברלין, מוקד המקור לשנאה היוקדת ליהודים שלפני לא מעט שנים – שמונים-תשעים שנים זה לא הרבה זמן בפרספקטיבה של ההיסטוריה.
במקום זאת, אני מצפה משר בכיר בממשלה לעשות בדק בית. לבדוק איך קרה שמכל המקומות בעולם, יהודים-ישראלים מעדיפים להתגורר בברלין, מאשר להמשיך לחיות בארץ. למרות שזכר השואה חי בקרבנו – תרתי משמע, תושבים עוזבים את מדינת היהודים דווקא לשם.
נכון, כתבתי מלים קשות. אני לא חושב שמה שכתבתי ישפיע על איש זה או אחר לעזוב את הארץ. נטל המיסים והפער בין העשירים באחוזון העליון לשאר האנשים עושה עבודה הרבה יותר "טובה" (אחוז אחד מתושבי המדינה משתכרים בסכום מצטבר גבוה יותר ממרבית התושבים גם יחד – זה לא הגיוני!)
אבל אולי, רק אולי, פוסט כזה יעזור במשהו לעורר את המחאה החברתית – בין אם מר לפיד יתעשת וייזכר על שום מה ולמה הוא נבחר – בין אם מר לפיד וממשלתו יהיו יעד למחאה ולהשבת פיזור הגיוני יותר של הנושאים בנטל לעומת הנהנים מהפירות.
תגובתה של רותי:
שמחתי לקרוא שגם אתה מעדיף את החיים פה על אף כל "הקלקולים" שמדינתנו חולה בהם כרגע.
בודאי ראוי שאנשים צעירים כמוך יחלו בתהליך של מחאה אשר תוביל בסופו של דבר גם לתגובה מעשית ולשנוי.
אם אינני טועה לפיד נשא נאום נגד האנטישמיות וטען שיש כתם על בית הנבחרים בו נאם. זה היה בבודפשט.
את ברלין הזכיר דוקא מאותה סבה שאתה צינת: איך ייתכן שישראלים יבחרו לגור במקומו של השטן ואשר בה הכין את תכניותיו השטניות כלפי עמנו?
אילן יקר שלי,
מי כמוני מבינה את תגובתה של רותי. גדלתי במדינה שאז לא היתה אנטישמית באופן רשמי.
היו לי חברות לא יהודיות בכיתת בית הספר אבל לא הייתי חלק מן ה"חברה הלא יהודית". הייתי תלמידה טובה ומקובלת בכיתה. אבל…בתחילת כל שנת לימודים כשהמורים קראו את שמות התלמידים : פרס, גונזלס, מורנו, אבילה (שכמובן לא היה להם מושג שחלקם צאצאי היהודים האנוסים ) והגיעו לשם "בוגטינסקי", הייתי קמה, מסמיקה וכאילו רוצה שהאדמה תבלע אותי. אף אחד לא הצביע עלי, אף אחד לא הביע הערה כלשהי, אבל הרגשתי שאני שונה. זה ריחף באויר.
פעם מישהו כעס על אבי, איים עליו בתוספת המחמאה "רוסו דה מיירדה" (היהודים זכו לכינוי הגנאי "רוסו") ודאג שייכלא בבית הסוהר על לא עוול בכפו ושם ספג מכות רק בשל היותו יהודי.
עברו שנים. אני כבר הייתי בארץ. בארגנטינה התחוללה מהפכת הגנרלים והתחיל מחול השדים של ה"דספרסידוס", הנעלמים. ראשונים בהם – היהודים. נפגעים יותר – היהודים. נעלמים יותר – היהודים.
ארגנטינה נתנה מיוזמתה מקלט לנאצים אחרי מלחה"ע השניה, בתקופתו של פרון. מאוחר יותר איפשרה פעולות טרור נגד שגרירות ישראל ומרכז הקהילה היהודית. עד היום איש לא בא על עונשו.
ברכתי על כך שאני פה ולא שם! ולא בשום ארץ אחרת שגם בה יש אטימות השלטונות כלפי האזרח הקטן ובנוסף אנטישמיות סמויה או גלויה!
כמוך, כמו רותי ועוד רבים אחרים, אני כועסת על מה שקורה בארץ. תהליך המתירנות המובילה לשחיתות הוא כלל עולמי ואנו לא מנותקים מן העולם. עברו הזמנים שחשבנו שאנו "עם נבחר".
אני גאה בכך שאתה בין אלה שמוחים ולא שותקים. אני גאה במעורבות החברתית שלך. אולי בכוחה של המחאה להזיז הרים. הלואי!
אמא