דילוג לתוכן
9 במרץ 2013 / kirschilan

Meet & Meat – בעיקר לאוהבי בשר!


מי שעוקב אחרי הבלוגים שלי בוודאי שם לב שאני ממעט להגיע (וגם לסקר) אירועי בלוגרים לאחרונה. הסיבה העיקרית היא ניהול זמן (שאין הרבה ממנו…), ולכן אני בורר בקפידה את האירועים שמתאימים לזמן החופשי שלי.

אם כן כשסתיו הזמין אותי למסעדת בשר כשרה באיזור מודיעין, עיקמתי את האף. לא שיש לי משהו נגד כשרות – אני אוכל גם כשר בשמחה, אלא שהכשרת הבשר נוטה לפגוע בטעם, ואם אין סיבה מספיק טובה אז אני מוותר, מה גם שמדובר רק על בשר.

אבל סתיו הודיע לי – על האירוע הזה אתה לא מוותר, אכלתי שם את חזה המולארד הטוב ביותר שטעמתי, ובכלל זו מסעדת בשר ברמה אחרת. וסתיו, כידוע, מבין בבשר. ואני, כידוע, אוהב בשר. אז הלכתי.

וכך מצאתי את עצמי מסיע את יונתן ואת נורית אל המסעדה שנמצאת באזור התעשייה שילת, שליד מודיעין.

המקום נמצא בין מוסכים וסדנאות למיניהן, ובשילוב מפתיע הינו חומוסייה/מסעדת פועלים ביום, מסעדת בשר בערב. העיצוב כמעט ספרטני, ולמעט הכיסאות המפורזלים הממותגים, ושקי הפחמים שהינם ספק פריט עיצובי ספק שיקולים פרקטיים גרידא, המקום נראה בסיסי ביותר.


חומוסייה בבוקר, בשר גורמה בערב


עיצוב ספרטני, שקי פחם, תקרה אקוסטית, דלפק בסיסי

כשהגענו למקום, סתיו, אייל ורן כבר ניהלו שיחה ערה עם בעלי המקום, גיגי (גלעד) ועם בניו אלמוג ודר. ריח הגחלים והבשר העלה במהירות את רמת התיאבון, וגם מי שמגיע לא רעב יתמכר במהרה לריחות. את הידע הביאו מדרום אפריקה, ואת הבשרים הם מייבאים מאורוגוואי ומהונגריה. כל הבשרים מוכשרים, למעט הפילה שהוא כשר לא מוכשר בהיתר הרבנות, שכן הוא ניצלה באש פתוחה.


גיגי, הבעלים. אומנות עישון דרום-אפריקאית.

או. קיי, עכשיו קצת על הרעיון והתפריט. בארוחה ב- Meet & Meat תקבלו כל רבע שעה בערך מנת בשר, כך שתוכלו ליהנות מכל מנה, להירגע קצת, ולעבור לנתח הבא. לשם כך תצטרכו להזמין שולחן מראש. ניתן גם להגיע באופן מזדמן ולהזמין מנה אחת או שתיים, אך אז לא תיהנו מהחוויה הייחודית של המקום. כל הבשרים נצלים במעשנת חמה. במקום יש מעשנת ענקית, שתורמת למראה המקום וכמובן לריחות המשכרים.


ארון לעישון בשר. לא תמצאו כזה באיקאה

ואלו המנות שחגגנו עליהן במסעדה:

אסאדו בליווי תפוחי אדמה – האסאדו עשיר, ועסיסי. באופן מפתיע הנתח השומני פחות היה לי טעים יותר. הנתחים שנמשחו יותר ברוזמרין היו טעימים באופן מיוחד – כדאי לבקש רוזמרין בנדיבות. לתפוחי האדמה טעם שרוף (כמו ממדורה), הם טעימים מאוד, אפילו מאוד מאוד, ועדיין, עדיף לבזבז מקום בקיבה על בשר.


אסאדו ותפוחי אדמה

תבשיל ירקות בפויקה ויין עם חתיכות אסאדו – טעים. אם באתם לא רעבים במיוחד, אפשר לוותר על המנה הזו.


פויקה ירקות ביין עם קצת חתיכות אסאדו

חזה עוף מעושן – עסיסי מאוד, וטעים. אץ חזה העוף אנחנו רגילים לאכול או כשניצל, או כנתח שמלווה את הרוטב המתקתק שסביבו (ולא ברור מה המנה ומה הליווי). לעומת זאת, הנתח הזה טעים ועסיסי בזכות עצמו, וכחזה עוף הוא נהדר.


חזה עוף מעושן. עסיסי, בלי רטבים מיותרים

נתח אנטרקוט – כשהנתח יצא אל השולחן הוא היה טעים. הקסם של הנתח הזה קרה אחרי כמה דקות, והטעם השתנה והפך להיות נהדר. הסבלנות משתלמת! כמו גם במנות האחרות, כדאי לנסות נתחים שונים של אותו סוג הבשר מכיוון שמרגישים את ההבדל בטעמים. ולכן מומלץ להגיע בחברותא – ככל שיהיו יותר אנשים סביב השולחן יהיו יותר טעמים לנסות.


אנטרקוט – הסבלנות משתלמת! לחכות רגע לפני שאוכלים

חזה מולארד – בתור שכזה הוא היה נהדר. נתח שבדרך כלל נוטה להיות קצת(…) יבש ובדרך כלל קשה וסיבי, ואילו כאן הוא היה עסיסי, ומשתלב היטב עם שכבת השומן שמעליו. הצלייה הייתה אחידה, כנראה שילוב של העישון ושל מומחיות הבעלים.


חזה מולארד – עסיסי, שמן, טעים. אומנות הבשר, כבר אמרנו?

פילה בקר – זו הייתה הפתעת הערב! אני לא חסיד גדול של פילה; בדרך כלל לנתח הזה מרקם נעים מאוד, אבל טעם לא מאוד עשיר. ואילו לנתח הפילה הזה היה טעם של נתח אחורי – עשיר, עמוק, ממש לא הפילה שאני רגיל אליו. כמו שאמר אודי, זה היה קינוח נהדר.


פילה בקר – לא הקינוח שאתם רגילים אליו

בדיעבד נזכרתי שהיה גם סלט עלים עם עגבניות, סלט כרוב, וצ'ימיצ'ורי. נחמד שיש, והם היו טובים, אם כי לגמרי בצילם של הבשרים.


האוכל של האוכל. כדאי לטעום, כל עוד זה לא על חשבון הבשר

לגבי הקינוחים, טעמתי אחד מהם, היה טוב (משהו עם חלווה), ובפעם הבאה אוותר עליהם. עדיף לצאת מהמסעדה עם טעם הבשר, בלי "לקלקל" במשהו לא קשור.


אני העדפתי את הקינוח הקודם… פילה הבקר

במהלך הארוחה מוגש יין לשולחן. טעמתי בערך כף יין (גורלם של נהגים) – בהחלט מספיק טוב כדי ללוות ארוחה בשרית שכזו.

המחירים נעים בין 55 ₪ לארוחה ללא מנה עיקרית ל- 170 ₪ לחוויה המלאה. השתייה מתומחרת בנפרד. אפשר להזמין לחם מהתנור. לא הוגש לנו, כך שאיני יכול להעיד על טעמו, אבל תעזבו – זו ארוחה של בשר לאוהבי בשר.

Meet & Meat – גם כשר, גם רחוק ממדינת תל-אביב, ובהחלט, בהחלט שווה כל רגע!

המון תודה לגיגי, דר ואלמוג על האירוח, ולרן ולסתיו על ארגון האירוע הקרניבורי לעילא ולעילא.

13 בדצמבר 2012 / kirschilan

אילו חיי אדם על הכביש היו מקבלים התייחסות כמו…


קוראים לזה מגיפה על גלגלים, עניין בעל חשיבות לאומית, ומה לא. אבל אם נושא בטיחות בדרכים היה מקבל עדיפות כמו למשל… הביטחון, מה זה היה עושה למספר הנפגעים מתאונות דרכים?
כמי שנוהג יום יום, ורואה את הנהיגה הפרועה של הנהגים, הסטנדרט הנמוך של התחזוקה, והסטנדרט הנמוך של האכיפה – כל זאת בהשוואה לשירותי הביטחון, אני רוצה לדמיין איתכם מה היה קורה אם העדיפות לביטחון האדם על הכביש הייתה גבוהה יותר.
אז אילו בטיחות בכביש הייתה חשובה לנו כמו שירותי הביטחון, אז:
1. למשטרת התנועה הייתה הרשאה לירות כדי להרוג נהגים פרועים שמעבר לספק סביר מסכנים את עצמם ואחרים
2. איזורים מסוכנים במיוחד היו הופכים לשטח משטרתי סגור, אשר הכניסה והיציאה ממנו מתבצעת רק דרך מחסומי משטרה
3. המודיעין המשטרתי היה משקיע מאמצים ניכרים כדי לאתר נהגים עבריינים, גם אם לא נתפסו בעת העבירה
4. בכניסה לכבישים ראשיים כל נהג היה מתבקש לפתוח את תיק ההרשעות שלו. מי שבתיקו הרשעות מסוכנות לא היה מורשה להיכנס לכביש, ונחסם על-ידי מאבטחים (כמו בקניונים ובמסעדות)
5. לטובת כבישים מסוכנים במיוחד, רפא"ל היתה מפתחת מערכת גלגל-פלדה, שהייתה מיירטת באופן אוטומטי רכבים שמשתוללים על הכביש
6. אזעקה הייתה מופעלת להזהיר את כל הנהגים כאשר בקירבתם נמצא נהג שמתפרע
7. בסיסי משטרה היו פזורים לאורך הכבישים לטיפול באירועי פיגוע כביש
8. לנהג מתפרע היו קוראים מפגע או מחבל או נהג מתאבד או גורם עוין
9. נהגים מורשעים ובני משפחותיהם היו נדרשים להחזיק תעודת זהות שחורה, ולא כחולה
10. היו מצלמות מהירות גם בתוך הערים
11. פיקוד העורף היה שולח פליירים לבתים כיצד להתגונן ולהימנע ממפגעים בכביש
12. כביש אדום, שמסוכן מבחינת התשתיות שלו, היה הופך לשטח משטרתי סגור, והכניסה אליו הייתה מותרת במקרים מיוחדים בלבד, עד אשר פיקוד העורף היה מאשר שהכביש ממוגן פרועי נהיגה
13. נהגים היו מסרבים לעלות על כביש לא בטיחותי
14. אנשים היו מתארגנים ומפגינים בדרישה לטפל בכבישים לא ראויים
15. היה יום הזיכרון לנפגעי תאונות הדרכים. במהלך היום כל ערוצי התקשורת ההמונית היו משדרים אך ורק תכניות הקשורות לבטיחות בדרכים ולזכר נפגעי תאונות דרכים
16. עבירת תנועה הייתה נחשבת כדבר רע ולא ראוי
17. היו בתי כלא ומחנות מעצר מיוחדים לעברייני תנועה
ברור לי שהרשימה הזו היא בלתי הגיונית לחלוטין, ומוגזמת באופן מופרע. אבל אם תאונות דרכים באמת היו בחשיבות לאומית, אז התנהגות בלתי ראויה בכביש הייתה נדירה, או לכל הפחות לא אירוע יומיומי.
אם, כמו היום, אני רואה סביבי רכבים בכביש 6 נוהגים כאילו הם במשחק מחשב, ולעולם לא יצטרכו לתת על כך דין וחשבון, זה סימן מובהק מספיק שבקרב קובעי המדיניות זה לא נושא מספיק חשוב. הרי אין ספק שאם מישהו ישגר טיל כתף ביער נידח, ולא יהיו נפגעים כלל, הוא ייתפס, במוקדם או במאוחר. אבל כשמישהו משתולל בכביש, או לא צובע את הסימונים כהלכה, או משיג עיסקת טיעון תמוהה, ואף אחד לא באמת מופתע… זה סימן שזה לא מספיק חשוב לנו

1 בדצמבר 2012 / kirschilan

כלים שלובים – A Late Quartet


חברי רביעיית פוגה מנגנים יחד כבר עשרים וחמש שנים, וזכו לתהילה רבה ולאהדת הקהל. הם מתאמנים לקראת נגינת אופוס 131 של בטהובן, רביעייה בשבעה פרקים שמנוגנת ללא הפסקה בין פרק לפרק. ואז, לפתע, מתרחש שינוי שפותח דברים שלא היו מדוברים עד כה בין חברי הרביעייה. פיטר (כריסטופר ווקן), צ'לן הרביעייה, מגלה כי הוא בשלבים ראשונים של מחלת הפרקינסון, ולא רחוק היום בו לא יוכל לנגן יותר. הוא משתף את שלושת חברי הרביעייה האחרים, ומודיע שקונצרט פתיחת העונה הקרובה יהיה הקונצרט האחרון שלו יחד. בעקבות השינוי מאוויים ישנים ורצונות כמוסים יוצאים בלי שליטה. האיזון העדין ששרר בין הארבעה הופר.
מתחילתו, הסרט מחזיק את הצופים בין מתח ממה שעתיד להתרחש, לבין סימפתיה אל הארבעה ואל בני משפחתם וחבריהם. לנגד עיני הצופים כל אחד מהארבעה עובר בעל כורחו שינוי דרמטי, מפחיד אך הכרחי.
השחקנים, ובמיוחד כריסטופר ווקן ופיליפ סימור הופמן מגלמים דמויות אמינות, רב ממדיות, אנושיות מאוד, שהופכות את הסרט לחווייה נפלאה.
סצנת הסיום מביאה דרמה מרגשת, שכוחה במלים שלא נאמרות, בחיבור קצוות שנעשה מעשה אומן של ירון זילברמן, הבמאי.
החווייה הקולנועית רצופה סרטים עתירי אדרנלין וקתרזיס, שבסופם מגלים שהיה מהנה וכיף, אבל שום דבר לא נשאר ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע. אך מדי פעם נתקלים במין פנינה שכזו, שחודרת ללב. היציאה מאולם הקולנוע לעבר ההמולה השוקקת אבל חסרת הדרמה והעומק הייתה הרגע המאכזב היחידי בסרט הזה.

13 בנובמבר 2012 / kirschilan

סיפורים ממלכת הסכנה / ג'.ר.ר טולקין


כשחושבים ספר פנטזיה, השם הראשון שעולה הוא כמובן טולקין. המאסטר של ספרי הפנטזיה, עפ ספרים כמו ההוביט, שר הטבעות, סילמריליון. לאחרונה תורגם מחדש קובץ סיפורים בשם "סיפורים ממלכת הסכנה". יונתן (9) קרא את הספר, ולהלן רשמיו:

– מה חשבת על הספר?

יפה מאוד. הוא היה מאתגר כי הילד שיצא למסע הייתה לו משימה מאוד קשה – הוא היה צריך למצוא איזשהו אוצר.

הספר דומה לפרסי ג'קסון, אבל הוא לא צריך למצוא את הברק

– איך הרגשת כשקראת אותו? להמשך קריאה…

8 בנובמבר 2012 / kirschilan

מוזיאון התמימות – אורהאן פאמוק


קמאל, בן למשפחה עשירה מאוד מאיסטנבול, מאורס סיבל, בת אותו המעמד. נדמה שיש לו הכל, ושהכל פועל לטובתו, אלא שהוא מתאהב באישה פשוטה ויפהפייה, בת המעמד הפשוט. בתואנה שילמד אותה מתמטיקה לבחינה הוא מתחיל להיפגש עימה, וככל שהוא נפגש איתה יותר, כן אהבתו האובססיבית מעמיקה.

באופן לא מפתיע הבחינה של פוסון לא צולחת, שכן הם היו עסוקים בדברים אחרים, ומיד לאחר מכן פוסון נעלמת מחייו. אבל האובססיה שלו אליה נותרת ומתגברת, ומובילה אותו לחיפושים בשכונות הנחשלות של איסטנבול.

במהלך הספר מספר לנו קמאל כיצד הוא אסף פריטים שונים ומשונים שהזכירו לו את פוסון, ושיצרו, בסופו של דבר את מוזיאון התמימות.

זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר בדקתי וחזרתי ובדקתי האם זהו ספר אוטוביוגרפי. לא יתכן שתיאורים שכאלה נכתבו כעלילה, חשבתי. התיאורים של הרגשות ושל הדיאלוגים ושל המקומות מצטיירים כל כך אמיתיים שזה חייב להיות סיפור אמיתי, כך אמרתי לעצמי. אבל זה לא, זהו רומן כתוב ביד אומן, שמתאר את איסטנבול של ימינו, ושל הקונפליקטים הרבים שמתחוללים בה.

ליבו של הסיפור קשור בדילמה חברתית תרבותית – האירוסין והבתולין, וההתחייבות החברתית שנלווית אליהן; וההתמודדות המוסרית בשבירת החוזה החברתי הזה.

מסביב לדילמה הזו שזורות דילמות אחרות, מטרידות לא פחות: כבלי המעמד החברתי בטורקיה, משנה המשפחה המסורתי, ועוד.

בולטת במיוחד היא הדילמה של ההתמערבות לעומת שמירה על המסורת הטורקית. דילמה זו עוטפת ותוקפת על הדילמות האחרות: "לעשות את זה" לפני הנישואין כמו באמריקה, או לשמור על כבוד המיועדת; להישמע לקול הלב, ללא קשר למעמד, או לשמור על מערכת המעמדות המסורתית; כיצד להתנהג עם חברים.

מעבר לדילמות האלו, היה לי קשה עם הגמישות של מה שאנחנו קוראים בשם כללי "מוסר". הן הגיבור, קמאל, והן דמויות אחרות, ללא הינד עפעף, בוגדים, משקרים, מכפישים, מגזימים – ובכך פאמוק מעמיד את הקורא מול הטבע האנושי במערומיו.

את הספר הזה הצלחתי לקרוא במנות קטנות, מספר עמודים בכל פעם. ואין זאת שלא נהניתי מהספר, אלא ש"מנת היתר" הזו של כולם מבינים את המצב ובכל זאת משחקים את המשחק הייתה לי קשה.

יחד עם זאת הספר מושך לקרוא בו עד סופו – הן מבחינת העלילה, והן מבחינת הצוהר שהוא פותח אל החברה הטורקית ברבדים שונים.

הסופר, אורהאן פאמוק, הינו חתן פרס נובל לספרות לשנת 2006. ונחשב לאחד הסופרים המשפיעים בעולם במאה ה-21.

באפריל 2012 נפתח מוזיאון התמימות באיסטנבול, הכולל מוצגים מסודרים לפי הפרקים בספר. פאמוק הגה עוד בשנות ה-90 את הרעיון לפתול מוזיאון על-פי עלילת ספר. הספר פורסם בשנת 2008 (תורגם לעברית בשנת 2011), והמוזיאון נפתח, כאמור, השנה. ככל הידוע זהו המוזיאון היחיד שמוקדש לספר אחד.

בדיעבד מוזיאון התמימות אינו תמים כלל וכלל, ומבטא, אולי, את דעתו של הכותב אל החברה הטורקית או לפחות האיסטנבולית, שמנסה לשמור על הבתולים שלה מחד, אבל מתנהגת קצת הפוך מכך.

3 בנובמבר 2012 / kirschilan

עמוק מבפנים – רוני דונביץ'


את רוב הקריאה בשנים האחרונות אני מקדיש לספרי עיון, רובם ככולם קשורים למקצוע. אבל אני מרשה לעצמי להתפנק גם על סיפורת מדי פעם, וכך נטלתי לידי את הספר "עמוק מבפנים" של רוני דונביץ'.

הספר נפתח בפעילות מבצעית של המוסד בטורקיה, ומכניס במהירות את הקורא לעלילה שתתרחש במזרח התיכון, באירופה ובישראל, בקצב הולך וגובר של התרחשויות דמיוניות ויחד עם זאת אפשריות להחריד. טבעת הניבלונגים, סוכנים רדומים של המוסד מוכנה מזה שנים לפעולה ומאומנת באופן סדיר, כאשר לפתע הסוכנים, שלכאורה רק אדם אחד יודע על קיומם, נרצחים בזה אחר זה. אלכס ברטל, ראש אגף המבצעים במוסד, נודד ממוקד התרחשות אחד למשנהו; משבר רודף משבר, ואלכס נאחז בציפורניו כדי למנוע התדרדרות נוראית, בעת שההגנה החשאית של ישראל מתפרקת ואיום ממשי על קיומה של המדינה הולך ומתרקם.

מי שהיה ידיד נחשד לפתע כבוגד, ומי שהיה לפני רגע אויב מתגלה כידיד. בתחילה אלכס מוביל את העלילה. ולאט לאט, במתח מורט עצבים, חושף רוני דונביץ' סודות שמותירים את הקורא המום – הן בסיפור העלילתי, והן בייתכנות האירועים המתוארים. דונביץ' פוגע בבטן הרכה של הקורא הישראלי – בפחדים מהאיומים משכנותינו, ברוחות רפאים מההיסטוריה הקרובה של היהדות, בחוסר האונים מול שנאת יהודים ושנאה בכלל, ובדילמות הבלתי אפשריות של לוחמים בעומק ארצות האויב שלה.

דרך תיאורים סובייקטיביים של החוויות של הדמויות חושף אותנו דונביץ' לעומקן ולהלך רוחן. אפילו תיאור, דרך עיניו של אלכס, של עש שמתנגש במנורה, מעביר לקורא את תחושותיו בפגישה טעונה עם ביתו היחידה.

ניכר שלכתיבת הספר קדמה עבודת מחקר מקיפה ויסודית, המעידה על ידע אישי עצום של הכותב. החל בתיאורי מקומות, דרך אמצעים טכנולוגיים, דמויות היסטוריות ואירועים היסטוריים, תופעות חברתיות, ועוד ועוד.

על המספר הקטן של החורים בעלילה אפשר לסלוח בקלות בשביל מותחן ריגול משובח כמו "עמוק מבפנים".

בכריכה האחורית משווה אמנון ז'קונט בין דונביץ' לגרהם גרין ולג'ון לה-קארה. בתחילה אמרתי לעצמי – הספר טוב, אבל לא עד כדי כך. אבל אחרי שגמעתי את הספר כמעט בקריאה אחת רצופה, יחד עם עומק העלילה וההפתעות שבה, נראה לי שההשוואה בהחלט ראויה.

ספר קריאה מצוין, שיישאר אתכם עוד הרבה לאחר שתקראו את העמוד האחרון בו.

28 באוקטובר 2012 / kirschilan

התפוז שהפך ללימון שהפך לחושחש


את הבלוג שלי פתחתי לראשונה בתפוז ב-2009. זה היה לאחר שתקופה ארוכה הייתי משתמש קבוע בפורומים. מצד אחד הפלטפורמה הייתה נעימה יחסית למה שהכרתי עד אז, ומצד שני האתר היה עתיר בפרסומות, חלקן בפופ-אפים שאני, כמו רבים, לא סובל.

במאי 2010 נטשתי את תפוז לטובת WordPress.com. השינוי היה עצום! הכרתי פלטפורמה עם עריכה WYSIWIG בתוך האתר, סטטיסטיקות נגישות, דוחות רבים – ומעבר לכל זה – ללא פרסומות!

מהר מאוד נוכחתי לדעת שאני גם מקבל מידע עדכני וטוב על הקוראים שלי, מה מעניין אותם, ומה לא הולך. אני יודע מיהם הקוראים הרשומים שלי, ויש לי שליטה מלאה בתגובות – את מי לאשר אוטומטית, ומספר דרכים לאשר תגובות של קוראים מזדמנים – באתר, ישירות מהמייל, באפליקציית מובייל.

ומה עם תפוז? עם הזמן הפסקתי לעקוב אחרי פורומים ובלוגים בתפוז. בהתחלה הפסקתי להיכנס לפורומים, ולאט לאט הסרתי את הרישום שלי מבלוגרים בתפוז. היום נותרתי רשום רק לבלוג אחד – הבלוג של איבי. כשיוצא פוסט חדש אני קורא את הכותרת במייל. אלא אם זה פוסט שממש מעניין אותי – אני לא נכנס (סליחה, איבי). המחשבה על שני פופ-אפים באופן קבוע, ומדי פעם עוד אחד שלישי שפותח דפדפן נוסף, פשוט עושה לי רע.

מעבר לפלטפורמה עצמה שהיא ארכאית, איטית, בלתי גמישה ולא סטנדרטית. בפורומים הוסיפו את הקו המגוחך שעוזר לראות אם אתה עדיין באותו השירשור או לא. אבל הכתיבה היא עדיין בפורמט שהומצא רק עבור תפוז ולא עומד בשום סטנדרט אחר, קושי להכניס לינקים, ועוד ועוד.

ותשאלו למה עכשיו? למה הפוסט הזה?

קודם כל כי איבי העלתה פוסט חדש שמצד אחד בא לי לקרוא, ומצד שני לא בא לי לראות פרסומת לפורמולה לתינוקות מרצדת נון-סטופ בזמן שאני קורא על הסרט מחוברים לחיים

ושנית כי קיבלתי ספרון שנקרא Never Use Pop Up Windows ובו כחמישים טיפים לכתיבה נכונה ושימוש ב-WWW. ואתם יודעים מה? תפוז עוברים על לפחות חצי מהם. מעבר לפופ-אפים, יש עשרות קליקים מיותרים, אמוטיקונים בלתי נחוצים, עיצוב בלתי שימושי, סיבוכיות יתר, ומה לא.


Never Use Pop Up Windows: http://www.bispublishers.nl/bookpage.php?id=178

ועוד משהו אחרון – כן, אני יודע שאני עובר על חוק מספר שבע (Play Nice), אבל לא אני התחלתי. אז זהו.

27 באוקטובר 2012 / kirschilan

מרק מלוח'יה


מהי מלוח'יה? זהו צמח תבלין, פופולארי מאוד במטבח המצרי והפלסטינאי, ומקובל גם במטבח היהודי של יוצאי עדות המזרח. שמו של הצמח בעברית הינו מלוכיה נאכלת, וזהו גם מקור שמו – טעמו טוב למלכים, אך הוא נגיש גם לעניים, שכן ניתן ללקטו בשטחי בר, או לגדלו בקלות.

בשיטוט ברשת ניתן ללמוד שלמלוח'יה מיוחסות סגולות מרפא: ניקוי מערכת העיכול, חידוש הפלורה הטבעית של מערכת העיכול, הורדת כולסטרול, טיפול בטחורים.

טעמה דומה למשהו בין מנגולד לארטישוק. מקובל להגישו כמרק ליד מנת בשר או עם אורז.

באחד האמשים נסענו סתיו ואני לקנות בשר לברביקיו בטייבה. שאלנו את הקצב מהן הצנצנות עם העשב הקצוץ; כשהוא אמר מלוח'יה החלפנו מבטים וללא מלים החלטנו שנינו לקחת צנצנת שכזו ולהכין את המרק המפורסם הזה.

מרק מלוח'יה

לטגן שני בצלים בינוניים-גדולים קצוצים עד להזהבה.

להוסיף ציר עוף או בקר ולהרתיח

(כאן עשינו טעות; הוספנו את העוף לבצל ואז הוספנו מים. עם הרתיחה הסרנו את הקצף וכך הוצאנו גם חלק מהבצל. לקח לפעם הבאה: להכין את ציר העוף בנפרד)

 

להוסיף קילו מלוח'יה טרייה או 3/4 כוס מלוח'יה מיובשת

להרתיח כחצי שעה

להגיש עם הרבה מיץ לימון טרי

פשוט וקל!

למלוח'יה טעם נרכש: אני הרפתקן בכל הקשור לטעמים, ולכן התחברתי מהר לטעם הייחודי של המרק.

רינה ואחותה מיכל אמרו בנימוס שזה נחמד, אבל אחרי עוד מספר כפות שתיהן נהנו מהמרק

הילדים לא רצו לנסות. נו שוין, בהזדמנות אחרת

7 באוגוסט 2012 / kirschilan

תנו פרס למדליסטים – מהר יותר, גבוה יותר, פרימיטיבי יותר


אני קורא בכלכליסט שמדליסטים (אם יהיו השנה) יקבלו פרס של מיליון ₪ עבור הזכייה. כ-$250,000

לשם ההשוואה, מדליסט אמריקאי יקבל $25,000 עבור הזכייה. מדליסט בריטי יקבל עבור זכייה בזהב סכום אגדי של £0. אין מה לרחם עליהם. הכסף הגדול מגיע מפרסומות בלאו הכי.

אבל למה זה חשוב? ולמה פרימיטיבי? פרס כספי הוא מוטיבטור עלוב. מחקרים על גבי מחקרים מוכיחים שפרס כספי "ממטווץ" רק במשימות בסיסיות שלא דורשות מחשבה או מאמץ. מדליה אולימפית לא נכללת בקטגוריה הזו.

מה כן עוזר? שלושה דברים: חופש פעולה, מקצוענות, ומטרה.

מטרה לספורטאים הישראלים לא חסר. אבל במקצוענות יש לנו במה להשתפר. ואין לנו מה להלין על הספורטאים. ממש לא. הם עושים את המיטב – בהינתן התנאים הקיימים. מה שחסר זה לתת להם את ההכשרה המקצועית במינון ובאיכות ובתנאים שמקבלים ספורטאים במדינות אחרות.

את מיליון השקלים שמשקיעים בפרס, מוטב להשקיע בספורטאי לפני שהוא זוכה – כדי לשפר את הסיכויים שלו.

אתם לא מאמינים לי? קחו עשר דקות, וצפו בסירטון הזה. אח"כ תחשבו מה עושה לספורטאי המחשבה על חופן דולרים לפני הזכייה, לעומת עוד PUSH במקצוענות, כדי להשלים את המטרה הראויה והאוטונומיה להתאמן במשאבים הראויים.

אולי בעוד ארבע שנים נהיה קצת פחות פרימיטיביים וטיפה יותר נאורים. ואולי לא.

6 באוגוסט 2012 / kirschilan

אהרוני מבשל 1 2 3 4


ישראל אהרוני, אחת מהדמויות המובילות בקולינריה הישראלית, וללא עוררין אחד ממעצבי תרבות האכילה בארץ, הן במסעדנות והן בבישול הביתי. מימי ילדותי אני זוכר את אהרוני והבישול הסיני שנראה לי אז מורכב במידה בלתי אפשרית וגם את אהרוני בתשדיר שירות לקיווי בו הוא קולף, חותך, ו…אוכל. מורכב בצד פשוט, אקזוטי בצד מוכר.

לאחרונה הוציא אהרוני ספר של בישול פשוט ממרכיבים זמינים. להלן פוסט של רינה, אשתי וגם חצי "ללה בגדים לילדים", וחוות דעתה על הספר

עשרים ושמונה חומרי גלם, ארבעה מתכונים מכל אחד. נשמע פשוט?

זו בדיוק המטרה של ספרו האחרון של אהרוני – "אהרוני מבשל 1 2 3 4"


בעיני, אהרוני לרוב ייצג בספרים הרבים שלו מתכונים מעט יותר מורכבים, כלומר כאלו שפונים לבשלנים מנוסים ומתנסים עם חומרי גלם שלא תמיד קל להשיג.

בספר הזה, ולמען האמת גם בספרו הקודם והמצוין בנושא תפוחי אדמה, הכיוון שונה. ישנם עשרים ושמונה מרכיבים: חצילים, עגבניות, חזה עוף, בטטות, סלמון, ביצים, ועוד.

כל אחד מהמרכיבים הללו הוא השחקן המרכזי שסביבו נוצרו ארבעה מתכונים. המתכונים פשוטים להכנה ולרוב גם לא דורשים יותר מדי זמן הכנה. והתוצאה – מעולה!

הכנתי את מנת הפרגיות בנוסח אסיאתי (עמ' 190) שיצאה מדהימה, וחוסלה במהירות על-ידי הילדים.


וגם אורז פרסי עם זעפרן (עמ' 202) יצא מדהים ונאכל בתיאבון רב.


ברור לי שמהספר הזה אנסה את מרבית המתכונים.

הצילומים של נלו שפר, שהספר מוקדש לו אחרי שלושים שנים של עבודה עם אהרוני, מופלאים כרגיל.

מומלץ בחום!

מתוך הכריכה האחורית:

הרעיון של הספר הזה פשוט מאוד: גיבוריו הם חומרי הגלם – חומרים פשוטים וטובים הזמינים בכל סופר, שוק ומכולת שכונתית: עגבנייה, חציל, חזה עוף, אורז, דג סלמון, דניס, קישוא, שוקי עוף, נתח סינטה, תותים, תפוחים, תאנים ושוקולד גם.

לכל חומר גדם קובצו יחד ארבעה מתכונים שונים ומגוונים – 4 מתכוני עגבנייה, 4 מתכוני אורז, 4 מתכוני ביצים וכן הלאה – המבוססים על בישול פשוט, טרי, רענן ומדויק, כמו הבישול הביתי היומיומי שלי. בארוחות חגיגיות יותר הבישול מעט מורכב ומושקע יותר. מאלה ומאלה יש בספר הזה.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

מחיר מומלץ 128 ₪

כריכת הספר מתוך אתר הוצאת הספרים

שני תצלומי המתכונים: רינה קירשנבאום