Skip to content
18 ביולי 2013 / kirschilan

מה שקרה באמת / איילת הלר


"מה שקרה באמת" הינו ספר ילדים למבוגרים. כלומר, לא הייתי נותן לילד בן עשר לקרוא אותו, למרות שמסופר על ילדים בגיל תשע ופחות. בהמשך הפוסט עוד על הספר "מה שקרה באמת" אך ראשית כמה מילים על מה שבאמת קרה.

ובכן, לפני שבועיים התקיים מפגש בלוגרים עם הסופרת איילת הלר וביתה נועה כדי לשמוע על הספר ועל תהליך ההוצאה של "אבא לא! מצחיק".  עד המפגש אני הכרתי רק את הספר "ראיתם פעם שמרשפות?" מפרי עטה, וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם ספריה האחרים. המפגש היה עם ילדים, ובאופן טבעי בחלק הראשון של המפגש רוב תשומת הלב הופנתה אליהם.  איילת קראה לילדים מעט מהספר, ומה קורה בבית שבו אבא כל יום מספר בדיחה בלתי מצחיקה בעליל, עד שיום אחד… (ובשביל לדעת מה קרה באותו יום תצטרכו לקרוא את הספר).

איילת הלר קוראת "אבא לא! מצחיק" לילדים

יונתן (10) שיתף אותי שהוא אהב את הסיפור כי הילדה רצתה שאבא שלה יהיה מצחיק,  וזה בסדר גם כשאבא לא חייב להיות מצחיק. וגם אהב שהאמא והבת עשו את הספר ביחד. ובאמת היה כיף לשמוע כיצד התפתחו הציורים של נועה הבת שמלווים את הסיפור, ואיך אמא ובת עובדות יחד כדי להוציא יחד לאור משהו שיש לו ערך בעולם שנגיש לקהל רחב.

אבא לא מצחיק / איילת הלר ונעה הלר

כשהילדים התעייפו מלשמוע ולענות על שאלות ולשאול ולהתעניין באיך זה לכתוב ספר ולצייר ציורים לסיפור, הם הלכו למשחקים שלהם, ואנחנו, הגדולים, נשארנו לשוחח עם איילת ועם נועה על הכתיבה ועל הנושאים של הספרים.

אז מי היא איילת הלר? לדבריה היא לא סופרת, אלא היא כותבת ספרים, מה שהתחבר לי מאוד לאופן שבו היא מתארת את הכתיבה שלה. איילת כותבת מתוך חיבור למטרה רחבה שקשורה ל well being של ילדים ושל משפחות. זה לא פלא, מכיוון שבמקצועה איילת הלר הינה יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית, ומדברת על המקצוע שלה בסוג של שליחות. ממה שאני הרגשתי במפגש, הספר הינו כלי כדי להגיע ליותר אנשים ולעורר מודעות לתפקידנו, הפורמאלי – ובעיקר – הלא-פורמאלי, כהורים, אחים, ואנשים מועילים לחברה באופן כללי.

הנושא של תפקידים במשפחה מדובר באופן בולט – גם אם מבודח ופנטסטי (מלשון פנטזיה) בסיפור "ראיתם פעם שמרשפות?", כאשר אמא יוצאת לכנס, והילדים צריכים להכין את עצמם לסידורי הבוקר ולסידור הבית וכולי. הספר מיועד לילדים בגיל הכיתות הנמוכות בבית הספר, ובאותה העת אל ההורים ותפקידם בבית: "מהגובה של הנעליים האלה היא (אמא) לא יכולה להקשיב לנו, לראות אותנו או להתלכלך. שם למעלה היא פשוט שקועה לגמרי בעניני העבודה שלה". וואו, כמו מחטים ישר לבטן הרכה שלנו כהורים במאה העשרים ואחת. גם עכשיו כשאני כותב שורות אלה, אני מרגיש בושה ואשמה שאני לא מקדיש יותר זמן עם הילדים שלי.

ראיתפ פעם שמרשפות? / איילת הלר ושירלי ויסמן

מה שמחזיר אותי אל נושא הפוסט – מה שקרה באמת.

בסוף המפגש איילת הציעה לכל בלוגר מהמוזמנים לקחת ספר אחד מתנה. את שמרשפות כבר יש לנו, והילדים לא התעניינו במיוחד בלבחור לעצמם ספר (והעדיפו לשחק עם שאר הילדים), ולכן אני בחרתי את מה שעניין אותי במיוחד – ספר ילדים למבוגרים.

הסיפור הוא מעין הרפתקאת "הקלברי פין" שילד בן תשע מארגן לעצמו עם חבר. אני לא אעשה לכם ספוילר אם אספר שהילד, צחי, שמספר לנו את סיפורו עשה משהו נורא – כי הסיפור מתחיל בוידוי. אחר כך צחי מספר לנו מה היה ומתי זה התחיל, ואיילת הלר מכניסה אותנו הקוראים לתןך צורת החשיבה של ילד, ואיך הוא תופס את העולם כשאנחנו מדמיינים שהוא סוג של מבוגר בגוף של ילד. הוא לא.

מה שמספר לנו צחי מתחיל כשהוא בן חמש, והוא רוצה אח, ואמא ואבא לא ממש רוצים. אבל צחי ממש ממש רוצה, והמחשבות שלו הן לא רציונאליות ולא לוגיות, ומלאות בדמיון מצד אחד, ובחשיבה קונקרטית ולא מופשטת מאידך. ובהתחלה הכל קורה בראש של צחי – למשל הוא ממציא לעצמו אח דמיוני שמלווה אותו לכל מקום.

אחר כך צחי מגלה חבר חדש, אמיתי, ומשחק איתו בגן השעשועים, ומתחת לראדאר של ההורים של שני הילדים מתחילים לקרות דברים שלילד הם בסדר גמור, אבל לקורא הבוגר, ההורה, עומדות השערות על העורף. ומה שמתחיל בתמימות רבה ממשיך לכמה וכמה הזדמנויות לאסון. אלו מסוג הדברים שקורים כל יום, ושאנחנו, המבוגרים, משחקים תפקיד (אפרופו תפקידים במשפחה) לעורר מודעות, ולחנך, ולהקטין את הסיכון, ובכלל, פשוט להיות שם כדי שדברים רעים לא יקרו בגלל חוסר ידע או בגלל הזנחה.

בסוף, מעבר לאי-נעימות רבה, והרבה בושה ואשמה, לא קורה אסון. אבל כן קורים דברים שלא אמורים לקרות לילדים, ושההורים שלהם צריכים להיות מודעים למשמעות של מה שהם עושים – ולא עושים, בזמן שהילדים שלהם עסוקים במה שקורה לילדים שלהם.

את מה שקרה באמת כדאי שכל הורה יקרא, ובעצם גם כל מי שבא במגע עם ילדים שזה בעצם… כמעט כל אחד.

מה שקרה באמת / איילת הלר וגיא מורד

את הספרים ניתן לרכוש כאן, בחנות הספרים של איילת הלר, או פשוט ליצור עימה קשר.

אם כבר ציינתי שלושה מספריה של איילת הלר, אציין גם את ספרה הרביעי (לא בסדר כרונולוגי) "גם דגים דוהים" שכתבה יחד עם יפעת לביא ובאיוריו של אורן סומך. זהו סיפור על משפחה בעיצומה של התמודדות עם מחלה קשה במשפחה. חשוב לי לציין, גם בגלל שהנושא קרוב ללבי, שהספר בין השאר תורגם לערבית על-מנת לחשוף עוד משפחות עם ילדים לכלי החשוב הזה להתמודדות עם מצבים דומים. וכמו כן שלספר יש אתר אינטרנט ובו מדריך לסייע להורים להשתמש בספר באופן מיטבי, כלים נוספים לעזרה, וגם מידע על המחברות. מה שנקרא, לגזור ולשמור, ושלא נזדקק.

מודעות פרסומת

2 תגובות

להגיב
  1. stavadam / יול 19 2013 7:44 am

    איש יקר …אהבתי מאד את התיאור את הירידה לפרטים ואת היכולת שלך לשלוח אותי אל הספרים שוב למרות שקראתי כבר …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: