Skip to content
20 בספטמבר 2011 / kirschilan

זה וזה וזה וזה, ככה וככה


כמה זה יעלה פחות או יותר? נשאלת השאלה, והמוסכניק אומר סכום מסוים. בערך 750 שקל. אם זה יעבור את ה-1000, אתקשר אליך. ומתי האוטו יהיה מוכן? עד ארבע. אם יהיה עיכוב תקבל/י ממני טלפון. נשמע מוכר, נכון?

כמו במערכון המפורסם של הגשש החיוור: אז מה היה לנו שם? זה וזה וזה וזה. כמה זה יעלה? ככה וככה. כמה? ככה וככה!

כמה יעלה השיפוץ לבית? איזה תקציב יש לכם? ישאל השיפוצניק, ולפי זה ירכיב את תכולת השיפוץ. עם מרצפות חדשות, או בלי. תריס מכני או חשמלי. דלת מעוצבת או סטנדרטית. הן התכולה והן איכות הגימור נקבעים לפי התקציב. על פי ניסיונכם, האם תעמדו בתקציב? במסגרת הזמן? האם ישתנו הדרישות במהלך הפרויקט?

מי קובע את העדיפויות? דלת מעוצבת או תריס חשמלי? בית חכם או משטחים משיש ונציאני אוריגינל? גלאי רוורס או רדיו דיסק אם דיבורית משולבת? די ברור שאת אלו ייקבע הלקוח, ולא הספק.

בחיים הפרטיים שלנו הבחירות האלו, הגם שלעתים קשות, הן די ברורות – בודאי יחסית להתנהגויות שאנו מוצאים בין חברות וארגונים גדולים.

וראה איזה פלא – באותן החברות והארגונים מועסקים אנשים שזוהי עבודתם ומומחיותם. קוראים להם עורכי דין, מחלקה משפטית, קשרי לקוח, ומה לא. אז מה קורה פה? מה גורם לשבירה כה חמורה של שרשרת התקשורת?

ראשית, לדעתי אותם האמונים על ההתחייבויות החוזיות הם חלק עיקרי ומרכזי מהבעיה. מהותו של עורך הדין נעוצה בכך שיש שני צדדים עם אינטרסים מנוגדים. סנגור וקטגור. תובע ונתבע. פושע וקורבן. כלומר, מדובר במישהו שלמד במשך לפחות ארבע שנים שהמצב האפשרי היחידי הוא lose-lose או במקרה הטוב win-lose. המצב האוטופי הקרוי בספרי האגדות win-win ככל הנראה לא קיים. תנו למחלקה המשפטית שלנו לדבר עם המחלקה המשפטית שלכם, וכשיהיה חוזה חתום תוכלו להתחיל את הפיתוח.

מקור: http://farm3.static.flickr.com/2132/2159687591_82d9dee263_b.jpg

בתחום העיסוק שלנו, agile coaching, אנחנו קוראים תיגר על ההנחה הבסיסית הזו. במקומה אנחנו מציבים הנחה בסיסית אחרת. יש שני צדדים אם אינטרסים דומים – שני הצדדים רוצים מוצר טוב שעונה על כמה שיותר דרישות בהינתן המסגרת התקציבית ושל הזמן. הלקוח רוצה מוצר עובד עם כמה שיותר דרישות, והספק רוצה לקוח מרוצה שיהיה רפרנס טוב, וכן שהמוצר יהיה רלוונטי ללקוחות נוספים. נכון שהספק לא מעוניין לפתח תכונות ויכולות שהיה יכול לקבל עליהן יותר כסף, נכון שהלקוח אינו מעוניין בתכונות שאינו זקוק להן, אבל אלו הם העניינים המשניים, יחסית להנחה הבסיסית.

הדבר דומה לגישור. ההנחה הבסיסית היא ששני הצדדים רוצים להגיע להבנה כמה שיותר מהר ועם מינימום נזק. בני הזוג (על פי רוב) רוצים סיום מהיר ומקובל על שני הצדדים. העובד והמעסיק רוצים לפתור את הסכסוך עם מינימום חשיפה תקשורתית ולחזור לפעילות שגרתית במהרה. אבל ברגע שנכנסים עורכי דין לתמונה, הקערה מתהפכת על פיה. מכיוון שהמקרים שאנו שומעים עליהם הם הקשים והמסובכים (הם אייטם ראוי לדבר עליו, הם נמשכים יותר זמן) – אנחנו מניחים שזהו הכלל, וזוהי המלכודת. מכיוון שזהו הכלל, עדיף שניעזר בעורך דין, בהנחת היסוד שהאינטרסים מנוגדים, ומכאן קשה מאוד לסגת אחורה. ככל שהזמן נמשך זה הופך ליותר ויותר בלתי אפשרי.

האם יש מוצא? הדעות חלוקות. הפסימיסטים יאמרו שזהו טבע האדם והחיה. אריות מסתדרים עם ג'ירפות רק במיץ פטל וספרי ילדים אחרים, וכרישים אוהבים דגים רק בסרטים של דיסני. מצד שני האופטימיסטים יאמרו שאם מתחילים מעמדה שתומכת ב-win-win אז ההמשך יהיה באותה הרוח, וככל שיהיו חוויות וניסיונות חיוביים, אז המקרים הכושלים ייחשבו כיוצאים מהכלל, ולא הכלל.

איך זה יכול לעבוד? יש מספר מודלים לחוזים אג'יליים שהוגדרו, וחלקם נוסו – ובהצלחה לא מבוטלת.

אחד המודלים החביבים עלי הוא money for nothing change for free של גף סאת'רלנד. הרעיון הוא כזה: מגדירים מסגרת תקציב וזמן לפי הערכה ראשונית כלשהיא. מכיוון שהנחת היסוד היא ששני הצדדים מעוניינים בהצלחת הפרויקט, אזי הלקוח יסמוך על הספק שהוא יודע על מה הוא מדבר בהערכות האלו. ללקוח נשמרת הזכות לשנות את התכולה בכל שלב בפרויקט – ללא עלות נוספת. ככל שהפרויקט מתקדם עושים scope to fit – מה שנכנס בזמן ובתקציב שנותר נכנס, והשאר יוצאים מהתכולה. אם הלקוח משנה את התכולה, אז משהו עובר "מתחת לקו" – יוצא מהתכולה. על כאן change for free

מקור: http://farm6.static.flickr.com/5288/5358049516_ae7d607a2b_o.jpg

ומה זה money for nothing? הלקוח יכול לעצור את הפרוייקט בכל שלב. אם הושגה התכולה הרצויה, הלקוח עוצר את הפרויקט, אבל משלם על חלק מהסכום הנוצר. למשל, 20 אחוז מהסכום שהיה משולם במידה והפרויקט נמשך עד תומו. הלקוח מרוצה כי קיבל את התכולה בפחות כסף, והספק מרוצה כי קיבל תמורה על העבודה שנעשתה וגם פיצוי על הפסקת הפרויקט לפני הזמן.

מודל נוסף הוא חוזה מתגלגל. במודל זה מחליטים על פרק זמן קצר בסופו הלקוח יקבל משהו עובד. במקרים מסוימים רשימת הדרישות אינה חלק מהחוזה עצמו, אלא תכולה שמוגדרת בנפרד מהחוזה. עצם החוזה הופך את פיתוח התוכנה ממכירה של מוצר למכירה של שירות, הכולל גם פיתוח תוכנה.

הספק במקרה זה מתומרץ לספק תוכנה עובדת לשביעות רצונו של הלקוח בפרקי זמן קצרים – דבר המחזק את הלך הרוח האג'ילי. הלקוח מקבל תוכנה עובדת מוקדם, אבל יכול לצאת מיחסי ספק-לקוח בסוף כל חוזה קצר שכזה, ולכן יש לכאורה יותר סיכון על הספק מאשר על הלקוח, מה שהופך את החוזה הזה לבלתי מאוזן, יחסית למודל של סאת'רלנד.

בכל מקרה, המודל שקובע בחוזה תקציב, תכולה, וזמן הוא מקור לצרות בכל הקשור להמשך הפרויקט באופן אג'ילי. המנהלים נמנעים משיחה עם הלקוח כדי לא להיראות כמפרים את החוזה, הצוותים מולחצים ונלחצים כדי להתגבר על עיכובים כדי להסתיר אותם מהלקוח, האיכות נפגעת, הלקוח מקבל מוצר פגום, האמון מתערער, והחוזה הבא ככל הנראה יהיה דרקוני יותר מהקודם, עם קנסות גדולים יותר ועם מרווחי ביטחון גדולים יותר, ועל כן עלויות גדולות ותקורות ניהול מוגזמות.

מקור: http://farm7.static.flickr.com/6204/6066855558_77d1fcf6f7_b.jpg

הבאתי כאן רק שתי דוגמאות. דוגמאות נוספות אפשר למצוא כאן:

מאמר קצר של אליסטר קוקברן

מאמר של אלן קלי ב- infoQ

המודל של ג'ף סאת'רלנד

פוסט של ליאור פרידמן

פוסט של אלעד סופר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: