Skip to content
6 בספטמבר 2011 / kirschilan

הסוד להצלחה הינו למקבל כדי להקטין את הסיכוי לכישלון. האמנם?


הפוסט הזה ישב אצלי כמעט מוכן כבר מספר שבועות. והנה, התפנתה לה חצי שעה שבה הרשיתי לעצמי לסיים אותו סוף סוף. אני מקווה שתהנו!

זו מנטרה שחוזרת על עצמה בצורות שונות ומשונות. לצמצם את מספר המשימות נתפס כהגדלת הסיכון. להלן כמה ציטוטים נבחרים, וניסיון להפריך אותם.

  1. "אין טעם לשים עוד אנשים על המשימה. אי אפשר להכניס תשע נשים לחדר ולצפות לקבל תינוק בתוך חודש"


טוב, נתחיל מזה שהמשפט הזה הוא עיוות, או ניצול לרעה, של ציטוט של ברוקס. ברוקס התכוון, להבנתי, שאם אתם מעוניינים בתינוק, עדיף שלא תיזכרו חודש לפני תאריך היעד המתוכנן. הרעיון של ברוקס, מתוך ספרו המפורסם "The Mythical Man-Month" הוא שלהוסיף משאבים בשלבים מאוחרים של הפרויקט, בהכרח יעכב את סיום הפרויקט. במלים אחרות, אם הצוות עובד על מספר דרישות, עדיף לגמור דרישה אחת, ורק אז לעבור לדרישה הבאה; אם הארגון עובד על מספר פרויקטים במקביל, עדיף שיותר צוותים יעבדו על אותו הפרויקט, ייגמרו אותו, ורק אז לעבור לפרויקט הבא.

אם אין מספיק משאבים לכל הדרישות, אזי עבודה במקביל רק תעכב את סיום הפרויקט. לחליפין, אם אין מספיק משאבים, אזי צריך להקטין את התכולה.

בכל אופן, לא ניתן לקבע את שלושת קודקודי המשולש – קרי תכולה, זמן, תקציב, ולקוות שהדברים עדיין יסתיימו בזמן

  1. "אצלנו זה לא רלוונטי. המשימות קטנות מדי, וממוקדות מדי, ובכל אופן, אין את הידע הרלוונטי בצוותים אחרים"

אצלנו זה אחרת. אהה, אנחנו מיוחדים. קודם כל, זה נכון! אתם מיוחדים, אחרת לא הייתם מצליחים יותר מאחרים בתחום שלכם. זה עדיין לא מונע לגדל צוותים הטרוגניים שמסוגלים לספק דרישות מושלמות במינימום תלויות, ולדרוש מאנשי המוצר להגדיר דרישות שלא יוצרות תלויות.

זה מזכיר לי את מודל השלבים של פיאז'ה. באופן ספציפי את המעבר מהשלב המחשבות האינטואיטיביות, או "השלב הקסום", אל שלב המחשבות הקונקרטיות:

פיאז'ה ערך סדרה של ניסויים דומים לילדים בגילאים שונים. באחד הניסויים הוא העמיד כוס נמוכה עם נוזל, בקיבולת של 200cc, והעביר את המים לכוס גבוהה באותה קיבולת, לנגד עיניו של הילד. ילדים מתחת לגיל 7 האמינו שבכוס הגבוהה יש יותר נוזל, למרות שהנסיין העביר את הנוזל לנגד עיניו של הילד.

למה זה קשור? בסדנאות למיניהן אנחנו מדגימים את העלות של WIP גבוה. אם דרך המשחק של המטבעות, אם דרך המשחק של המספרים, ואם דרך משחק קנבאן.

במשחקים אנחנו מעבירים בחוויה התנסותית את ההשפעות של מיקוד לעומת מיקבול. המשחקים תמיד מוכיחים שמיקבול גורם להארכת זמני המשימות ולחוסר יעילות. ובכל זאת, צוותים מוצאים את הסיבות למה אצלם זה לא נכון. האינטואיציה (השגויה, במקרה זה) חזקה יותר מהחוויה. כמו ילד שבטוח לחלוטין שהקוסם מעלים את הארנבת לעולם נסתר, כך אנחנו בטוחים לחלוטין שעבודה מקבילית יעילה יותר. כמו בניסויים של פיאז'ה, עלות המיקבול מוצגת לצוות לנגד עיניו, ובכל זאת מאמינים שהמיקבול יעיל יותר מהמיקוד.

  1. "עבודה בזוגות היא לא יעילה, ובזבזנית. עם כל הכבוד למחקרים על Pairing, אנחנו לא יכולים להצדיק בפני ההנהלה בזבוז כזה של משאבים"

לצפות בצוותים שעושים Pairing זה תענוג. באמת. קודם כל, כמעט תמיד רואים שהאנשים נהנים. סליחה, אני מתנצל שאני מעלה את זה, אני יודע שיש ארגונים שבהם הנאה זה לא בראש רשימת העדיפויות, ובכל זאת, זה עושה טוב לראות אנשים שכיף להם. מה שמעניין יותר הוא שהצוותים שעושים Pairing מדווחים על ירידה בכמות הבאגים, עלייה ביכולות הפיתוח, זיהוי מוקדם יותר של בעיות, ולא לשכוח את השיפור בשרידות הצוות, שאינו מאבד מיכולותיו גם אם חבר צוות נעדר זמנית.

אמנם לא תמיד ניתן להוכיח את עליית היעילות שבטווח הקצר. זה עובד טוב יותר עם זוגות "צעירים" והמספרים היבשים פחות מרשימים עם זוגות "ותיקים". אבל את ירידת מספר הבאגים בטווח הארוך, למשל, קשה מאוד למדוד בהקשר של עבודה בזוגות. מאמר מעניין בנושא אפשר למצוא כאן.

אבל המכשלה הראשונה – הבזבוז, לכאורה, של שני אנשים שחולקים לוח מקשים ומסך נתפס כבלתי נסבל. זה בניגוד לאינטואיציה ששני אנשים שמבצעים את אותה המשימה יהיו יותר יעילים משני אנשים שעובדים על שתי משימות שונות. נכון, Pairing כפיתוח גרידא עולה יותר – כלומר יותר שעות עבודה לכל פיסת תוכנה עובדת. אבל עלויות תיקוני באגים, אי-שביעות רצון של הלקוח, אי-שביעות רצון של העובד, ועוד, כל אלו נמדדים בנפרד, כאילו אין כל קשר בינם לבין העובדה שהקוד מפותח ביחידים או בזוגות. העובדה היא שאנחנו חיים במערכת מורכבת, ואחת הדרכים כדי לשפר את שביעות רצון הלקוח והעובד, ואת איכות המוצר היא דווקא כן לעבוד בזוגות. מתברר שהאדם הוא יצור סוציאלי, הזקוק לחברה ולמשוב אנושי שוטף, שקומפיילרים ו- IDE לא מסוגלים לתת. לא נכון לכתיבת שורות אלו, בכל אופן.

מודעות פרסומת

2 תגובות

להגיב
  1. יונתן אדס / ספט 6 2011 11:00 am

    אהבתי,
    באנגלית אומרים – I have 2 observations

    הראשונה לגבי הניסוי של פיאז'ה – אולי בגיל 7 נוספת לאמונה שבכלי הגבוה יש יותר נוזל גם ההבנה שאין זה כך, אבל האמונה לעולם לא נעלמת – ראה את העיצוב של בקבוקי משקה קל העושים הכל על מנת ליצור בקבוק גבוה יותר שנתפס חזותית כבעל תכולה גדולה יותר.

    והשנייה היא לגבי עבודה במקביל – בפרויקטים או משימות מורכבות יחסית, מיקוד אכן עדיף על מיקבול (בניגוד לאינטואיציה), אבל במשימות רוטיניות ומשעממות, החלפת קונטקסט (היוצרת מקבול) חשובה לרענון ולמניעת שחיקה – לא?

    • kirschilan / ספט 6 2011 3:12 pm

      לגבי המשקאות הקלים – אהבתי! למרות שאנחנו מבינים בקוגניציה, לא מפריע לנו להיות תקועים בשלבים אינפנטיליים – כלומר בסכמות ילדותיות, אפילו תינוקיות.
      ולגבי משימות רוטיניות ומשעממות: אני מודה שיש הגיון. אך לרוב, הצוות בוחר לעבוד על שתי משימות מורכבות במקביל, או לעבוד על שתי משימות משעממות במקביל, ולאו דוקא לחלק אותן בין חברי הצוות. אני מוצא שצוותים רבים מעדיפים לחלק את המשימות המשעממות ביניהם (כלומר משימה משעממת אחרת לכל חבר צוות), מאשר להתמקד ולגמור משימה משעממת אחת – כצוות, ואז להתמקד ולגמור את האחרת – שוב כצוות.
      בכל אופן, תודה על הפידבק המהיר והענייני 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: