Skip to content
10 במרץ 2011 / kirschilan

פגישה מקרית – סיפור


עדר האנשים הדף ודחף אותי אל מחוץ לתחנת הרכבת ואל תוך הקור האירופי של סוף פברואר. לפתע מצאתי את עצמי מחוץ לתחנה, נאבק עם ההמון על המוניות שהגיעו ויצאו מהתחנה, אוספות אנשים, בדרך כלל בודדים, ונעלמות אל תוך התנועה ההומה של העיר.

ברגע מסוים נוצר קשר עין עם נהג מונית שהתקרב את התחנה, אשר עצר לידי, יצא מהרכב, נטל את המזוודה הקטנה והכניס אותה אל תא המטען הענק של מכונית המרצדס.

הורדתי את המעיל והנחתי אותו על המושב שמאחורי הנהג, והתיישבתי בצד ימין של הרכב. הנהג נכנס והביט בי דרך המראה. באותה דרך בלתי מדוברת בדומה לזו שהפגישה בינינו, היה ברור כי הנהג מצפה לשמוע ממני את היעד. "צווי לודוויגשטראסה ביטה" אמרתי, והנהג החל לסוע. התרווחתי בכסא, מהרהר בנסיעה המתישה מהארץ, הטיסה שיצאה בשעת בוקר מוקדמת, בעייפות האופיינית לאחר טיסה ונסיעה ברכבת ובהתרגשות לקראת הפגישה עם הלקוח.

קולו של הנהג קטע את מחשבותי במשפט מהיר בגרמנית. "אנטשולגונג, שפרכן זי אינגליש, ביטה?" אמרתי, והבחנתי בצל של כעס במבטו של הנהג. דמיינתי שהמבטא בו השתמשתי קודם גרם לו לחשוב שאני דובר גרמנית, וכי הבקשה לדבר אנגלית הכעיסה אותו. "וור אר יו פרום?" שאל הנהג. "אה, פרום איזראל" אמרתי, הפעם במבטא חצי אנגלי חצי ישראלי.

מבטו של הנהג השתנה באחת. דימיתי שהוא עומד להוציא אקדח ולירות בי, בחרדה האוטומאטית של ישראלי יהודי על אדמת גרמניה, אך המבע של הנהג היה של מי שחטף סנוקרת ומנסה להתאושש ממנה.

המשכנו בנסיעה בשתיקה. הנהג הביט בי דרך המראה מפעם לפעם. לנהגי מוניות יש נטיה לעתים לפתח שיחה, מעין דרך להפיג את השעמום במהלך יום עתיר נסיעות. אך כאן היה משהו אחר. הרגשתי שהוא רוצה לומר לי משהו, אבל לא יודע איך. בינתיים המונית פילחה את הלילה, ואנחנו המשכנו לשבת בשתיקה.

אין הרבה ישראלים שמגיעים לכאן, פתאום אמר נהג המונית, אבל זה לא תמיד היה כך. כמובן שאז לא קראו להם ישראלים, אלא יהודים, הוא אמר ושוב השתתק, מבטו נבוך.

לא יכול להיות שהוא כל כך מבוגר, חשבתי, והוא כאילו שמע את מחשבותי, והמשיך. כמובן שזה היה בתקופת ההורים שלי, אבל אני יודע הרבה על התקופה ההיא. לא מההורים, הם לא דיברו, אבל אני חקרתי ובדקתי, הייתי חייב. אתה מבין, אני הייתי חייב לדעת מה הם עשו. מה קרה אז, אתה מבין?

הנהג שוב השתתק, ואני חשבתי על ההורים שלי באותה תקופה. הרי יתכן אף שנפגשו באותה העת.

לאחר הפסקה קצרה הנהג המשיך. בכל אופן גיליתי דברים. דברים שאני מתבייש בהם היום, אתה מבין? אבל הם לא יכלו אחרת, זה הרי היה מסוכן. להתנגד, אני מתכוון. אני איתרתי את השכנה שסיפרה לי שכשהם הגיעו לפנות את כולם, את כולכם זאת אומרת… אני מצטער, זה לא קל. הנהג השתתק שוב, והמונית המשיכה בדרכה.

הרגשתי שאני רוצה לומר משהו, ולא ידעתי מה. הרגשתי שאני רוצה להבין – להבין מה קרה שם, וגם להבין את הצד השני. הרי הסיפור הזה כל כך קרוב ללבי. אני לא ממהר במיוחד, פתאום שמעתי את עצמי אומר. אפשר לעצור מעט ולהמשיך לדבר, אם אתה רוצה.

הנהג חשב מעט, ואמר אני הייתי אומר לא בדרך כלל, זה לא נהוג שהג מונית עוצר לדבר עם לקוח, אבל אני מרגיש שזאת הזדמנות  מיוחדת. אם זה באמת בסדר מצדך.

עצרנו בבית קפה לצד הדרך, וכשיצאנו מהרכב לחצנו ידיים. יובל, אמרתי, נעים מאוד. מארק, הוא בירך בחזרה.

הזמנו שתיה וישבנו, ומארק המשיך.

אבא שלי היה ילד כשהמלחמה התחילה. הם גרו אז בבית דירות במרכז העיר. כבר היה מורגש שמשהו מתחולל, אבל, כך אבא סיפר, כילד זו היתה תקופה טובה כי פתאום התחילו להרשות דברים, היה יותר כסף בבית, והילדים שמעו פחות "לא".

על שאר הדברים אבא לא ממש דיבר, אבל את ההמשך שמעתי מהשכנה. לאבא היה חבר ילדות, יהודי, מהדירה ליד. גם ההורים היו בקשר טוב, והילדים גדלו כמעט ביחד. אבל כשהמלחמה התחילה, הקשר הלך והתרופף. בהתחלה אולי מבושה. אותה שכנה סיפרה לי שהמשפחה היהודית הסתגרה בבית רוב הזמן. אחר כך אולי בגלל הפחד. הצבא היה מסתובב ברחובות ומוציא יהודים מהבית. כשהם הגיעו לרחוב שלנו האבא של החבר של אבא שלי דפק אצלם בדלת וביקש מחבוא. הם עמדו בחדר המדרגות, ואף אחד לא פתח את הדלת. השכנה התייפחה כשהיא סיפרה לי את זה. הבושה רדפה אותה כל השנים, ואולי הצער על הפחד ששיתק אותם. זו היתה הפעם האחרונה שהם ראו את המשפחה.

ניסיתי לדבר על זה עם אבא שלי, אבל לא היה לי האומץ. בכל פעם חשבתי על עצמי, ועל הילדים שלי שבאותו הגיל, ולא העזתי להעמיד את אבי בצער של לחזור לאותו היום. הבנתי מדוע הוא מעולם לא דיבר על אותו היום. עכשיו כבר אין את מי לשאול.

מארק הרים את עיניו לראשונה מאז שהתיישבנו בבית הקפה, ולפי מבטו הבנתי שעכשיו היה תורי להיראות כמי שחטף מהלומה לפנים.

שוב שתקנו, ולאחר זמן מה התחלתי אני לדבר. אבי נולד וגדל כאן, באותה העיר, וגם הוא היה ילד כשהחלה המלחמה. באחד הימים כשאני הייתי ילד, סיפרתי לאבי שאחד מבני כיתתי נעל ילדה אחרת בשירותים, ושעשו מזה עניין. ומה עשית אתה? הוא שאל אותי במידה לא קטנה של תוכחה. כאשר לא עניתי הוא אמר לי –  לעולם אל תבגוד בחברים שלך! בתחילה לא הבנתי ואז הוא המשיך ואמר – כשהיה ילד, לאחר שהתחילה המלחמה, הם עדיין גרו בחלק הארי של העיר, לפני הגירוש. כשהנאצים הגיעו על היהודים היה להתפנות. הצבא היה מגיע לרחוב, כורז לכל היהודים לצאת, ומיד החיילים היו נכנסים ועוברים מדלת לדלת. הוריו של אבי נמלטו לעליית הגג להתחבא שם. החיילים נכנסו לבניין והתחילו לעלות קומה קומה. אחת המשפחות דפקה על כל הדלתות בבנין, אבל אף אחד לא פתח להם והם נתפסו וסולקו בבעיתות ומכות אל תוך המשאית הצבאית. אבי סיפר שהם ראו את ההתרחשות מתוך עליית הגג. לאחר שהצבא הלך, הם יצאו משם וברחו מהעיר, ועשו את דרכם לישראל, סיפור בפני עצמו. אבל היום בפעם הראשונה חשבתי על אותם האנשים שעמדו מעברה האחר של הדלת, וראו את המשפחות מגורשות באכזריות, ועל ההחלטה של להציל את משפחתם מאכזריות על חשבון חייהם של השכנים. ועל האשמה שהם אולי סחבו כל השנים.

כל השנים היו בדמיוני שני סוגים של גרמנים – חיילים ומשתפי פעולה. מעולם לא חשבתי על התחושות והפחדים של האנשים שהיו מעברה השני של הדלת והצילו את משפחתם על חשבון השכן היהודי שנותר לגורלו בחוץ. אלו האירועים שעיצבו את חייו של אבי, ואני יכול רק לנחש שאבי הרגיש אמפתיה כלפי אותה הילדה שנעלו אותה בשירותים, ולא יכול היה להזדהות עם הרגשות שלי באותו המקרה.

מארק מחה דמעה, ואני הרגשתי מחנק בגרון. ישבנו בשתיקה עוד זמן מה, ואחר כך חזרנו ללא אומר למונית. שארית הדרך עברה בשתיקה.

כשהגענו ליעד הוצאתי את הארנק, ומארק אמר אין צורך. בשום אופן השבתי, אך מארק אמר אני מבקש שלא תשלם. אני נוהג להסיע חברים על חשבוני, מדי פעם בעל אופן.

– – – – – – – – – – – – – – – –

השניים עמדו והתחבקו שעה קלה בשתיקה. שניהם חשבו על הצד השלישי בסיפור – בני אותה המשפחה שנעלמה ללא שוב, אך לא העזו לדבר עליהם. לאחר מכן לחצו ידיים ונפרדו. כל אחד בנפרד חשב לעצמו שישמרו על קשר, אולם רק לאחר שהמונית התרחקה הבינו כל אחד בנפרד שלא החליפו פרטים למעט שם פרטי ומעט מצפונות ליבם. ואולי מעבר לכך, המפגש הכביכול מקרי הכיל בחובו גם מעט שקט נפשי מהאשמה והבושה שאפיינה את חייהם של השניים. כל אחד מסיבותיו שלו, אך לדידי שניהם בגין עוולות שאינן קשורות אליהם, אלא שירשו מהוריהם למרות האהבה הגדולה ולמרות שניסו כמיטב יכולתם לחסוך מהם את הצער שלהם עצמם.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: