Skip to content
22 בדצמבר 2010 / kirschilan

הדרך לדו שיח עוברת ב… יחידה לטיפול נמרץ


הנסיבות הביאו אותי ואת משפחתי לביקורים לא מאוד נדירים בבית החולים שניידר בשנה החולפת. על האירועים אולי בפוסט אישי נפרד. אולי ביום מן הימים.

אבל אני רוצה לשתף בחוויה מסוג אחר. לבית החולים מגיעים מטופלים (לקוחות?) מכל סוג ומין. במהלך השהות שלנו פגשנו ישראלים ופלסטינאים, יהודים, נוצרים, ומוסלמים, וכנראה גם אחרים. פגשנו אזרחים, תושבים שאינם אזרחים, תיירים, … בקיצור מקבוצות רבות ומגוונות.

דבר אחד משותף לכולם. הדבר הזה עובר בתחילה ללא מלים. מזהים את זה בהתחלה בעיניים. אחר כך שמים לב גם לשפת הגוף. ויש דברים שאם לא מודעים אליהם ממש, לא שמים לב אליהם בכלל. אחרי זמן מה זה יכול לעבור גם למלים. לשיחה. לא מדברים על זה ממש, אבל מי שקצת רגיש לסאב-טקסט, למלים שנמצאות בין המלים, יכול ממש לשים לב לזה.

כתבתי יחידה לטיפול נמרץ, אבל זה לא מוגבל רק לשם. פוגשים את זה ברחבי בית החולים. בטיפול נמרץ, בחדרי הניתוח (בעיקר בחדר ההמתנה), במחלקה האונקולוגית, ליד חדרי הבידוד, והלאה משם ליד מכונות הקפה ומחוץ למבנה בפינות העישון.

באדיבות מתיו קרופורד courtesy of Mathew Crawford

האמת היא שאני לא מכיר מילה שמתארת את זה. מילה שמתמללת את בליל הרגשות והמחשבות שעוברות במצבים האלו. אני קורא לזה – הפחד מהיגון.

הפחד הזה הוא אוניברסלי, ככל הנראה. כך זה משתקף מקבוצות האוכלוסיה הרבות שפוגשים שם ברחבי בית חולים שניידר. העפעפיים הפעורים, הקמט במצח, החיוך המבויש, הכתפיים הכפופות שכאילו נושאות את משקל העולם. זה לא משנה אם זה הורה לילד שמגיע לטיפול שיניים בהרדמה, או הורה לילד מורדם ומונשם שמחכה בכליון עיניים ונפש לסימן חיים משמעותי יותר מצפצופים של מכונת הנשמה. משקלו של הילד יכול להיות 20 קילוגרדם או שניים בלבד, אבל כתפי האם או האב נדמה שכורעות תחת הנטל של עולם ומלואו, ואם תשאל כל יהודי הוא יאמר לך שזה אכן כך. שהרי כל המציל נפש אחת, וכו'

הפחד מהיגון. פחד מוות מהמחשבה שבאמת עלול לקרות משהו נורא. שהרי אנחנו לא חושבים על זה בזמן הנהיגה, או ביום כיף בלונה פארק. בכל אופן לא בצורה כל כך מוחשית ואפשרית. הפחד הזה מגלם את המחשבה שהעולם ומלואו שלך נתון כעת לחסדיהם של מומחים – רופאים, אחים ואחיות, סניטרים, מנתחים, מרדימים, פקידים – ושל ישות קוסמית כלשהי, אם אתה מאמין בה. את חוסר האונים שלך כהורה לעשות דבר וחצי דבר מלבד לעמוד מהצד, ולקוות בדרך הכי טובה שאתה יכול. מי בתפילה, מי בשיר ובחיבוק, ומי בשתיקה רועמת.

ובמקום הזה, בדיוק בהליכה על החבל הדק שעובר מעל תהום הנשיה, שבעברו השני נמצא חוף המבטחים, בדיוק שם קורה דבר נפלא. חמלה. בזמן שאתה חרד ליקר לך מכל, אתה חמל את השותפים לצרה. וזה לא משנה מי הם ולאיזה קבוצה הם שייכים בעיניך. אתה נוח לשתף במשאבים שלך, קטנים כגדולים. לחלוק אוכל ושתיה, כמו גם לתת כתף תומכת. למרות שעל אותה הכתף כבר מונח משקל כל העולם כולו, אתה מוצא שיש בך עוד כח ורצון להעניק תמיכה לידיד לצרה. ודבר נפלא אחד מוביל לדבר נפלא אחר. מתברר שמי שנתת לו כתף, גומל לך באותה המטבע. עקרון ההדדיות. כמו שאמר פול מ'קרטני: "and in the end the love you take is equal to the love you make"

שם, במסדרונות של בית חולים שניידר, כמו גם בכל בית חולים דומה, כך אני משוכנע, אתה פוגש דתי חרדי לאומני בוכה על כתפו של עזתי, ועובד זר חסר אמצעים חולק ארוחה עם מנכ"ל בנק. הגבולות שקיימים מחוץ לגדרות בית החולים מטשטשים, ומה שנותר הוא זיקוק הנפש החרדה, והכמיהה לתמיכה ולעידוד.

מי שבאמת מחפש דו שיח, שיגיע לכאן, ויבלה זמן, גם אם מועט, לקיים את עקרון ההדדיות הזה. אני מבטיח לכם שמשהו יישאר אתכם גם אחרי שתצאו מבית החולים. אולי אם המנהיגים, או אפילו עוזרי המנהיגים, או אפילו התומכים של עוזרי המנהיגים יעסקו במעט נתינה במקום המופלא הזה, אזי נראה שינוי קטן, קטן ככל שיהיה. אולי…

לעמותת קרן ילדים שלנו של מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל

אפילוג:

במהלך כתיבת פוסט זה, חיפשתי תמונה שתתאר את פחדי ההורים. מצאתי את התמונה שצילם מתיו קרופורד באתר flickr, וביקשתי את רשותו להשתמש בו ברשומה.

תצלום זה מייצג עבורי את הפחד העמוק ביותר של ההורה. הפחד שמשהו נורא יקרה לילד. לילד שלי. הניגוד בין הדמות החדה של ילד חולה סרטן לבין הנוף המעורפל שבחוץ, אם תרצו העתיד הלא ברור, מזכיר לי בכאב את הרגשות שהציפו אותי במהלך השהות בבית החולים.

מתיו ואני מעולם לא נפגשנו. אך אני מעריץ את אומץ ליבו לשתף את העולם בתצלום כל כך אישי.

לצערי בנו של מתיו נפטר בגיל שש לאחר מאבק ממושך בסרטן מסוג נוירובלסטומה. יהי זכרו ברוך.

מודעות פרסומת

8 תגובות

להגיב
  1. סתיו אדם / דצמ 22 2010 6:21 am

    …קשה להגיב….מלבד להנהן בראש בשקט ….

  2. מרתה / דצמ 22 2010 11:16 pm

    בטאת בצורה כל כך רגישה דברים שאנו ,ההורים, חווים כל הזמן ולא משנה מה הגיל של ילדינו ונכדינו. ואני, אישית, רואה מצבים כאלה בביה"ח. אמא

    • kirschilan / דצמ 26 2010 9:59 am

      זה נוגע בדיוק בפחדים הגדולים ביותר שלנו כהורים. אילו רק היינו מוצאים דרך להעביר את ההדדיות הזו הלאה…

  3. שחר / דצמ 26 2010 9:28 am

    פשוט מאד וחזק מאד, ומלמד שלא צריך ללכת עד סוף העולם בשביל להסתכל על האנושיות שלנו מזווית אחרת

    • kirschilan / דצמ 26 2010 9:55 am

      תודה 🙂
      יש מצבים בחיים שהנסיבות מציבות בפניך מראה על עצמך ועל הסובבים אותך.
      יש תצלום מפורסם ממלחמת ששת הימים של חייל ישראלי על טנק מצרי, ונותן לחייל מצרי בצריח לשתות מהמימיה שלו. התצלום, כמו שאתה אומר, פשוט וחזק. נראה שהציניות בחיים חזקה מהרגעים האלו, ובכל זאת, צריך לשמור על אופטימיות, לא?

Trackbacks

  1. Fostnope – A new blog is born « Becoming agile
  2. מה שקרה באמת / איילת הלר | דובדבן על העץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: