Skip to content
18 בדצמבר 2009 / kirschilan

סיפורמתכון: חמין לשבת


שק תפוחי אדמה מונח על השולחן. הוא יושב אל השולחן, וקולף אותם אחד אחד בסכין קילוף קטנה עם ידית מעץ. להב הסכין כבר שחוק ואיבד את מרבית צורתו המקורית מהשחזות רבות. ובכל זאת, אותה הסכין משמשת אותו כבר שנים, וככל הנראה היא תאריך ימים ממנו, אם כי לא הרבה מעבר לכך. היא כבר תמצא אז את דרכה אל בית העלמין לכלי בית, יחד עם קומץ הפריטים הנוספים שעוד נותרו בביתו. את מרבית הפריטים האחרים חילק לילדיו או תרם לצדקה עם לכתה של אשתו, לפני שנים לא מעטות.

את התפוחים הוא קולף במיומנות רבה. אין ולו פיסת בשר מתפוח האדמה על הקליפה. שק של תפוחי אדמה, וכל הקליפות נכנסות בקערית זכוכית קטנה אחת. את הקולפן שקיבלו מתנה מילדיהם ליום נישואין אחד, בגיל בו ילדים עדיין קונים מתנות להוריהם, או שמא הם הפסיקו אחרי מותה? הוא לרגע לא היה בטוח. בכל אופן את הקולפן הוא מסר לאחת מעוזרות הבית שעבדו אצלו. "נו אבא, מה אתה מתאמץ להשתמש בסכין, הרבה יותר קל ובטוח עם קולפן" הם היו אומרים לו. באיזה שלב הם התייאשו והפסיקו, חשב. הוא לא ידעשבאיזה שלב הם הבינו. הם הבינו למה הקליפה נותרת כל כך דקיקה, ללא בזבוז של גרם אחד מתפוח האדמה.

רעם אדיר הרעים בחוץ, מספר שניות לאחר ברק מסנוור, ומטר אדירים ומחריש אוזניים לא אחר לבוא. הרעש גדע את חוט מחשבתו, והוא לפתע שם לב שהוא משתוקק לכוס מים. בצעד איטי ומהוסס קם מכיסאו, ודשדש אל כיור המטבח, ונטל כוס ביד רועדת, מתבונן בשני הפסים החרוטים בשלישה העליון. גם הכוסות במטבחו ליוו אותו עשורים רבים. הפליא אותו כיצד ידו רועדת כמעט בכל פעולה שעליו לבצע, למעט חלק מאותן הפעולות שהיו כל כך חיוניות שם. הוא הביט בטיפות הזולגות על שמשת החלון, ולרגע עלה באפו אותו הריח הנפלא מימי ילדותו.

הוא כעת מכורבל בשמיכת פלומה עבה, לבוש שתי שכבות, ומתעורר לבוקר חורפי ומושלג. ריח החמין כבר השתלט על הבית, והוא התעורר לבוקר שבת, הוריו לוחשים במטבח הסמוך כדי לא להעיר אותו ואת אחיו ואחיותיו. הוא קם וחיבק אותם, ואבא אמר לו: היַאפְּצוֹק כמעט מוכן, יז`ילה, ובעוד שעתיים תבוא דודה שורה`לה, ונשב כולנו לאכול. זה היה החורף האחרון שלהם יחד. שנה מאוחר יותר כולם כבר התאדו דרך הארובה. רק הוא נותר לבדו.

הוא חזר אל השולחן, והמשיך לקלוף את תפוחי האדמה. ידו שלפני רגע רעדה, וכמעט ששמטה את הכוס, קלפה כעת ביציבות ובבטחה. הוא חשב שהם התייאשו והפסיקו. הוא לא ידע שהם הבינו, שבאותה שנה מאז היַאפְּצוֹק האחרון ועד שנפרד מאחרון בני משפחתו, הם נאלצו ללמוד מיומנויות בסיסיות שאין הדעת מסוגלת לקלוט ולהבין. כמו למשל, שההבדל בין קליפה בלבד לקליפהעם טיפת בשר התפוח, היא ההבדל שבין להיות רעב ללא להיות כלל.

שניהם לא דיברו על זה עם ילדיהם. בהתחלה הם התביישו במה שקרה להם, אחר כך הם לא רצו להכביד על הילדים. אחרי המשפט הם התביישו לספר כי יחסית לאחרים הסיפור שלהם נראה להם קטן וקטנוני. אחר כך הם פשוט התרגלו. הילדים הפסיקו לשאול, והם קיוו שהילדים לא מוטרדים מזה יותר. רק בלילה, אחרי שהילדים נרדמו, הם הרשו לעצמם לבכות בלחש מדי פעם, ולדבר מילה או שתיים על הזיכרונות שלא נותנים מנוח.

הבן הגדול יגיע עוד מעט, ויעזור לו לגרד את תפוחי האדמה, ולערבב מלח ופלפל אל תוך התערובת. פעם הוא היה עושה זאת לבד, אבל היום כבר קשה לו. גירוד בפומפיה לא היה אחת ממשימות ההישרדות אז, וידיו וגופו בוגדים בו בפעולה שנראית לו פשוטה כל כך.

אחר כך הם יסדרו את עצמות המוח בסיר, יפזרו מעליהם תפוחי אדמה מרוסקים, מעליהם חתיכות כתף הבקר ונקניק "בייגל", מעליהם שוב תפוחי אדמה מרוסקים, וחוזר חלילה, עד שהסיר יתמלא כדי שבע שמיניות מגובהו. אחרי שיביאו לרתיחה על הכיריים, יכניסו לתנור בחום 90 מעלות עד למחרת בצהרים, יום שבת.

הפעם הראשונה שהוא הכין יַאפְּצוֹק לאחר אותו החורף היתה כשהילדים כבר היו בגן, או בבית הספר. הילדים כבר מזמן הלכו לישון, ופתאום הוא התעורר שטוף זיעה, והתיישב במיטה, כפי שקרה לו מדי פעם. אך הפעם היה עוד משהו – ריח. ריח החמין, שכבר החל להתפשט בבית. הוא לא הבין איך זה התחיל פתאום אבל דמעות החלו זולגות על לחיו, ומיד לאחר מכן הגיע לאוזניו בכי קולני. שניהם בכו. כל אחד על היַאפְּצוֹק האחרון הפרטי שלו. באותו הלילה הוא סיפר לה בפעם הראשונה מה קרה מאז אותו היַאפְּצוֹק האחרון. והיא ישבה והקשיבה ובכתה. אחר כך היא סיפרה לו שגם היא התעוררה מהריח, ובכתה בגלל זיכרון כל כך דומה וכל כך מתוק וכואב. לפנות בוקר, לאחר שבדק את הסיר והוסיף מעט מים רותחים ותיקן את התיבול, הם אמרו איזה מזל שהילדים לא התעוררו מהרעש שלהם. מדהים איך ילד בן חמש וילדה בת שלוש יודעים לשמור סוד באופן כל כך אוטומטי, ואיך תינוק שנולד למשפחה קולט מאֶחיו על מה מותר לדבר ועל מה אסור. שני הגדולים התלבטו לא מזמן אם לדבר עם אבא על אותו הלילה, והחליטו שלא, שזה יהיה לו כואב מדי. גם הם למדו היטב כיצד לשמור סוד באזור בו כבר לא ברור מי ההורה ומי הילד.

מחר יגיעו הילדים והנכדים, עם מרק העוף המסורתי, וסלטי החסה והכרוב, ויאירו את הבית למספר שעות, במה שעבורו, בכל אופן, יתגלה לימים כתבשיל היַאפְּצוֹק האחרון בהחלט.

הוא לקח את תפוח האדמה האחרון מהשק, קלף אותו, והניח אותו בסיר עם מים, יחד עם כל התפוחים האחרים. אחר כך התיישב על הספה, ונמנם שעה קלה, וחשב על התבשיל החוּם המלוח והמתקתק, שהחזיר אותו למחוזות ילדותו, לפני הסערה שפקדה את העולם, והחריבה את עולמו שלו.

מודעות פרסומת

One Comment

להגיב
  1. סתיו אדם / ינו 5 2013 11:00 am

    שמע ….זה זה ….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: