Skip to content
18 בדצמבר 2009 / kirschilan

סיפורמתכון חמוץ-חריף


את הבוקר התחילה בשוק. בעוֹברה בין הדוכנים עמוסי התוצרת הטריה שוב הבליחו במוחה זכרונות ילדות של הליכה בשוק בעיר הולדתה, אוחזת ביד אימה הענקית, כך היה נדמה לה אז. עצרה בדוכן הירקות הקבוע שלה, בשדרה המרכזית, וביקשה חבילה טריה של לאושטיאן. את שאר הירקות היא בחרה בעצמה מארגזי הירקות שהוצגו בדוכן שעדיין היה מסודר להפליא, סימן לכך שיום הקניות בשוק עוד לא ממש התחיל.
הבאסטיונר הגיש לה את הצרור הריחני בשקית, והודה לה ב"מולצו מסק" במבטא רוסיכבד. גם חודשים אחרי שהתחילה את עבודתה כאן, היא הופתעה מכך שיכלה לדברבשפת אימה בשוק במדינה זרה.
לאחר מכן המשיכה לאיטליז הקרוב, וביקשה קילו שפונדרה עם העצם, הפעם ברוסית. מי ידע ששיעורי החובה במדינה הקומוניסטית לשעבר, יסייעו לה לפרנסתה עשרים שנה לאחר נפילת המשטר.
היא החלה לצעוד לכוון רחוב הרצל לחפש מונית, לחזור לזקנה שלה, שבטח שוב צריכה החלפה. לפחות זה כסף טוב, יחסית להכנסה הממוצעת בארץ מולדתה, היא מנסה לשכנע את עצמה, להצדיק את המחיר הכבד אותו היא משלמת.
במונית היא מרשה לעצמה לעצום לרגע את עיניה, לדמיין לרגע את בנה וביתה, שהשאירה בבית הוריה. עכשיו הם מתעוררים, מתכוננים ללכת לבית הספר. אתמול בערב דיברה איתם. היום לא. הזקנה שלה מארחת את המשפחה, וכשילכו האורחים הם כבר יישנו במיטות שלהם, הרחק מכאן.
בבית היא פורקת את את החבילות, ומסדרת על השיש הקטנטן בדירת ה-45 מטרים רבועים של הזקנה שלה. שוטפת פלפל אדום אחד, פלפל ירוק אחד, שני גזרים, ותפוח אדמה. שוטפת גם מספר גבעולי סלרי, צרור פטרוזיליה טריה, צרור שמיר, ואת צרור הלאושטיאן. מי דימיין שאפשר יהיה למצוא את הירק האופייני כל כך, בשוק בנתניה, בלב הלוואנט.
לפני שהיא מתחילה בהכנה, היא לוקחת את הסכין, יוצאת החוצה לרחוב, ומשחיזה את הסכין על אבן השפה שבכניסה לבית. דמעה זולגת מעינה, וגוש גדול חונק את גרונה כשהיא נזכרת בסבא שלה בכפר מלמד אותה איך משחיזים סכין. מכל מקום הם מקיפים אותה מאז שהגיעה לארץ המוזרה הזו – געגועים. את לא יודעת מהי אהבה עד שאת יודעת געגועים מהם.
חזרה בבית היא קולפת את הגזרים ואת תפוח האדמה, קולפת בעדינות את ראש הסלרי כדי להשאיר כמה שיותר בשר. כעת היא קולפת את הבצל, שוטפת, ורק אז חותכת את הראש והשורש. כמו שאמא לימדה אותה, ועוד געגוע שוטף אותה לפתע.
את קרש החיתוך היא מניחה ליד הכיור, ומתחילה לחתוך את הירקות אחד אחד לקוביות קטנטנות בגודל 3 מילימטר. המשימה המדיטטיבית לוקחת אותה אל הכפר שלה, אל הנדנדה המאולתרת בחצר, דוחפת את הילדים בתורות, כפפה דוחפת מעיל, והבל הפה של הילדים מתפוגג כמעט מיד כשהם צוחקים מאושר והנאה. געגוע.
היא מזליפה כמעט רבע כוס שמן זית לסיר כבד ורחב, ומטגנת את הירקות 3-4 דקות. לאחר מכן היא מוסיפה 3 ליטר מים לסיר.
בסיר נפרד היא מרתיחה את השפונדרה, ומסננת, ואז שוב מבשלת ב-2 ליטר מים עד שהבשר רך. באמצע הבישול, אחרי שעה וחצי, היא מוסיפה עוד מים רותחים לכדי כיסוי הבשר, לפצות על המים שהתנדפו.
בינתיים היא קוצצת חצי מצרור הפטרוזיליה ו-4 גבעולי סלרי דק-דק. הבת של הזקנה שלה עושה את זה עם מין מקל חשמלי כזה. לוואנט לוואנט, אבל הלוואי עלינו כזה עושר בכפר, היא חושבת.
מחר, ביום שישי היא תלך לדואר לשלוח עוד כסף הביתה. חמש הקלדות במחשב שלהם, ולוקחים כל כך הרבה כסף על ההעברה. הילדים שלה ילמדו בפוליטכני, ולא יצטרכו כמוה לנקות את הצרכים של אנשים זקנים שהם לא מכירים, בארץ זרה.
עכשיו יש לה בדיוק מספיק זמן לקלח את הזקנה שלה. במקלחת הזקנה שלה מספרת איך ברחה מרומניה לפני כמעט ארבעים שנה. איך בעיירה שלה היו עשרים אלף יהודים והיום כבר אין, איך היו נאלצים לחפש שאריות של ירקות בשוק בסוף היום, איך עבדו במפעל מזריחה ועד חשיכה. ובלב היא ידעה כל מילה שהזקנה הולכת להגיד – כל יום אותו הסיפור, כבר כמעט שנה. הזקנה שלה מנוגבת ולבושה מול התנור ומול ערוץ PROTV, ועכשיו היא חוזרת למטבח.
את הבשר המבושל והרך-רך היא מפרידה מהעצמות, ומוסיפה את הבשר, העצמות, ונוזלי הבישול לסיר עם הירקות. מוסיפה כמו כן את הסלרי והפטרוזיליה הקצוצים, ואת חצי זר הפטרוזיליה וזר השמיר שקשרה בחוט לבן לבוקה גרני ריחני.
הפעמון מצלצל, ומשפחה מתפרצת בקולות צוהלים אל הדירה הקטנה. הבן והבת של הזקנה שלה, עם האישה/בעל, ועם שלושת הנכדים.
כשהסיר רותח, היא מוסיפה מיץ מחצי לימון, ועוד 6-7 כפות מהנוזלים של הכרוב הכבוש שהכינה יומיים לפני כן.
הנכדים קופצים עליה וצועקים "בונה דימיניאטה בונה דימיניאטה". היא מרימה את הקטנה על הידיים ומנשקת אותה על הלחי, ולגדולים היא נותנת מטבע שוקולד, גם לו גם לה. היא מחייכת וצוחקת, בזמן שהלב שלה נצבט. געגוע. הילדים של הזקנה שלה מחברים את ההרחבה לשולחן הפורמאיקה שידע שנים טובות יותר, ועורכים את השולחן. געגוע.
היא חוזרת למטבח, מנגבת את הפנים, ומוסיפה את הלאושטיאן הקצוץ לסיר.
שני פלפלים חריפים היא חותכת לרבעים לאורך, מגרענת, מניחה בשתי כוסות מים, ומגישה לשולחן.
היא מביאה את סיר המרק לשולחן, ומגישה את המרק. קודם לילדים, שיתקרר, אחר-כך לגדולים.
הנוזל הצלול, הירקות הצבעוניים הקצוצים, חתיכת הבשר והעצם, מעלים אדים שמתפוגגים באוויר אך משאירים ריח אופייני גם אחרי שהתנדפו. כמו הגעגועים שלה.
הנכדים מדליקים נר שישי של חנוכה, והיא מבינה מילה פה מילה שם מהשירים: העולם, חנוכה, נרות, מדליקים, יפה כל-כך. יפה כל כך.
כשהם מתחילים לאכול, הבת של הזקנה שואלת אותה אם הכל בסדר. כן, היא עונה ברומנית, הפלפל הזה חריף מאוד, היא משקרת, ומנגבת במפית את הדמעה המלוחה שמתגלגלת מזווית עינה אל זווית פיה, בחיוך חריף-חמוץ.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: