את הבלוג שלי פתחתי לראשונה בתפוז ב-2009. זה היה לאחר שתקופה ארוכה הייתי משתמש קבוע בפורומים. מצד אחד הפלטפורמה הייתה נעימה יחסית למה שהכרתי עד אז, ומצד שני האתר היה עתיר בפרסומות, חלקן בפופ-אפים שאני, כמו רבים, לא סובל.
במאי 2010 נטשתי את תפוז לטובת WordPress.com. השינוי היה עצום! הכרתי פלטפורמה עם עריכה WYSIWIG בתוך האתר, סטטיסטיקות נגישות, דוחות רבים – ומעבר לכל זה – ללא פרסומות!
מהר מאוד נוכחתי לדעת שאני גם מקבל מידע עדכני וטוב על הקוראים שלי, מה מעניין אותם, ומה לא הולך. אני יודע מיהם הקוראים הרשומים שלי, ויש לי שליטה מלאה בתגובות – את מי לאשר אוטומטית, ומספר דרכים לאשר תגובות של קוראים מזדמנים – באתר, ישירות מהמייל, באפליקציית מובייל.
ומה עם תפוז? עם הזמן הפסקתי לעקוב אחרי פורומים ובלוגים בתפוז. בהתחלה הפסקתי להיכנס לפורומים, ולאט לאט הסרתי את הרישום שלי מבלוגרים בתפוז. היום נותרתי רשום רק לבלוג אחד – הבלוג של איבי. כשיוצא פוסט חדש אני קורא את הכותרת במייל. אלא אם זה פוסט שממש מעניין אותי – אני לא נכנס (סליחה, איבי). המחשבה על שני פופ-אפים באופן קבוע, ומדי פעם עוד אחד שלישי שפותח דפדפן נוסף, פשוט עושה לי רע.
מעבר לפלטפורמה עצמה שהיא ארכאית, איטית, בלתי גמישה ולא סטנדרטית. בפורומים הוסיפו את הקו המגוחך שעוזר לראות אם אתה עדיין באותו השירשור או לא. אבל הכתיבה היא עדיין בפורמט שהומצא רק עבור תפוז ולא עומד בשום סטנדרט אחר, קושי להכניס לינקים, ועוד ועוד.
ותשאלו למה עכשיו? למה הפוסט הזה?
קודם כל כי איבי העלתה פוסט חדש שמצד אחד בא לי לקרוא, ומצד שני לא בא לי לראות פרסומת לפורמולה לתינוקות מרצדת נון-סטופ בזמן שאני קורא על הסרט מחוברים לחיים
ושנית כי קיבלתי ספרון שנקרא Never Use Pop Up Windows ובו כחמישים טיפים לכתיבה נכונה ושימוש ב-WWW. ואתם יודעים מה? תפוז עוברים על לפחות חצי מהם. מעבר לפופ-אפים, יש עשרות קליקים מיותרים, אמוטיקונים בלתי נחוצים, עיצוב בלתי שימושי, סיבוכיות יתר, ומה לא.
Never Use Pop Up Windows: http://www.bispublishers.nl/bookpage.php?id=178
ועוד משהו אחרון – כן, אני יודע שאני עובר על חוק מספר שבע (Play Nice), אבל לא אני התחלתי. אז זהו.
מהי מלוח'יה? זהו צמח תבלין, פופולארי מאוד במטבח המצרי והפלסטינאי, ומקובל גם במטבח היהודי של יוצאי עדות המזרח. שמו של הצמח בעברית הינו מלוכיה נאכלת, וזהו גם מקור שמו – טעמו טוב למלכים, אך הוא נגיש גם לעניים, שכן ניתן ללקטו בשטחי בר, או לגדלו בקלות.
מקור: ויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9B%D7%99%D7%94_%D7%A0%D7%90%D7%9B%D7%9C%D7%AA
בשיטוט ברשת ניתן ללמוד שלמלוח'יה מיוחסות סגולות מרפא: ניקוי מערכת העיכול, חידוש הפלורה הטבעית של מערכת העיכול, הורדת כולסטרול, טיפול בטחורים.
טעמה דומה למשהו בין מנגולד לארטישוק. מקובל להגישו כמרק ליד מנת בשר או עם אורז.
באחד האמשים נסענו סתיו ואני לקנות בשר לברביקיו בטייבה. שאלנו את הקצב מהן הצנצנות עם העשב הקצוץ; כשהוא אמר מלוח'יה החלפנו מבטים וללא מלים החלטנו שנינו לקחת צנצנת שכזו ולהכין את המרק המפורסם הזה.
מרק מלוח'יה
לטגן שני בצלים בינוניים-גדולים קצוצים עד להזהבה.
להוסיף ציר עוף או בקר ולהרתיח
(כאן עשינו טעות; הוספנו את העוף לבצל ואז הוספנו מים. עם הרתיחה הסרנו את הקצף וכך הוצאנו גם חלק מהבצל. לקח לפעם הבאה: להכין את ציר העוף בנפרד)
להוסיף קילו מלוח'יה טרייה או 3/4 כוס מלוח'יה מיובשת
להרתיח כחצי שעה
להגיש עם הרבה מיץ לימון טרי
פשוט וקל!
למלוח'יה טעם נרכש: אני הרפתקן בכל הקשור לטעמים, ולכן התחברתי מהר לטעם הייחודי של המרק.
רינה ואחותה מיכל אמרו בנימוס שזה נחמד, אבל אחרי עוד מספר כפות שתיהן נהנו מהמרק
הילדים לא רצו לנסות. נו שוין, בהזדמנות אחרת
אני קורא בכלכליסט שמדליסטים (אם יהיו השנה) יקבלו פרס של מיליון ₪ עבור הזכייה. כ-$250,000
לשם ההשוואה, מדליסט אמריקאי יקבל $25,000 עבור הזכייה. מדליסט בריטי יקבל עבור זכייה בזהב סכום אגדי של £0. אין מה לרחם עליהם. הכסף הגדול מגיע מפרסומות בלאו הכי.
אבל למה זה חשוב? ולמה פרימיטיבי? פרס כספי הוא מוטיבטור עלוב. מחקרים על גבי מחקרים מוכיחים שפרס כספי "ממטווץ" רק במשימות בסיסיות שלא דורשות מחשבה או מאמץ. מדליה אולימפית לא נכללת בקטגוריה הזו.
מה כן עוזר? שלושה דברים: חופש פעולה, מקצוענות, ומטרה.
מטרה לספורטאים הישראלים לא חסר. אבל במקצוענות יש לנו במה להשתפר. ואין לנו מה להלין על הספורטאים. ממש לא. הם עושים את המיטב – בהינתן התנאים הקיימים. מה שחסר זה לתת להם את ההכשרה המקצועית במינון ובאיכות ובתנאים שמקבלים ספורטאים במדינות אחרות.
את מיליון השקלים שמשקיעים בפרס, מוטב להשקיע בספורטאי לפני שהוא זוכה – כדי לשפר את הסיכויים שלו.
אתם לא מאמינים לי? קחו עשר דקות, וצפו בסירטון הזה. אח"כ תחשבו מה עושה לספורטאי המחשבה על חופן דולרים לפני הזכייה, לעומת עוד PUSH במקצוענות, כדי להשלים את המטרה הראויה והאוטונומיה להתאמן במשאבים הראויים.
אולי בעוד ארבע שנים נהיה קצת פחות פרימיטיביים וטיפה יותר נאורים. ואולי לא.
ישראל אהרוני, אחת מהדמויות המובילות בקולינריה הישראלית, וללא עוררין אחד ממעצבי תרבות האכילה בארץ, הן במסעדנות והן בבישול הביתי. מימי ילדותי אני זוכר את אהרוני והבישול הסיני שנראה לי אז מורכב במידה בלתי אפשרית וגם את אהרוני בתשדיר שירות לקיווי בו הוא קולף, חותך, ו…אוכל. מורכב בצד פשוט, אקזוטי בצד מוכר.
לאחרונה הוציא אהרוני ספר של בישול פשוט ממרכיבים זמינים. להלן פוסט של רינה, אשתי וגם חצי "ללה בגדים לילדים", וחוות דעתה על הספר
עשרים ושמונה חומרי גלם, ארבעה מתכונים מכל אחד. נשמע פשוט?
זו בדיוק המטרה של ספרו האחרון של אהרוני – "אהרוני מבשל 1 2 3 4"
בעיני, אהרוני לרוב ייצג בספרים הרבים שלו מתכונים מעט יותר מורכבים, כלומר כאלו שפונים לבשלנים מנוסים ומתנסים עם חומרי גלם שלא תמיד קל להשיג.
בספר הזה, ולמען האמת גם בספרו הקודם והמצוין בנושא תפוחי אדמה, הכיוון שונה. ישנם עשרים ושמונה מרכיבים: חצילים, עגבניות, חזה עוף, בטטות, סלמון, ביצים, ועוד.
כל אחד מהמרכיבים הללו הוא השחקן המרכזי שסביבו נוצרו ארבעה מתכונים. המתכונים פשוטים להכנה ולרוב גם לא דורשים יותר מדי זמן הכנה. והתוצאה – מעולה!
הכנתי את מנת הפרגיות בנוסח אסיאתי (עמ' 190) שיצאה מדהימה, וחוסלה במהירות על-ידי הילדים.
וגם אורז פרסי עם זעפרן (עמ' 202) יצא מדהים ונאכל בתיאבון רב.
ברור לי שמהספר הזה אנסה את מרבית המתכונים.
הצילומים של נלו שפר, שהספר מוקדש לו אחרי שלושים שנים של עבודה עם אהרוני, מופלאים כרגיל.
מומלץ בחום!
מתוך הכריכה האחורית:
| הרעיון של הספר הזה פשוט מאוד: גיבוריו הם חומרי הגלם – חומרים פשוטים וטובים הזמינים בכל סופר, שוק ומכולת שכונתית: עגבנייה, חציל, חזה עוף, אורז, דג סלמון, דניס, קישוא, שוקי עוף, נתח סינטה, תותים, תפוחים, תאנים ושוקולד גם. לכל חומר גדם קובצו יחד ארבעה מתכונים שונים ומגוונים – 4 מתכוני עגבנייה, 4 מתכוני אורז, 4 מתכוני ביצים וכן הלאה – המבוססים על בישול פשוט, טרי, רענן ומדויק, כמו הבישול הביתי היומיומי שלי. בארוחות חגיגיות יותר הבישול מעט מורכב ומושקע יותר. מאלה ומאלה יש בספר הזה. |
הוצאת כנרת זמורה ביתן
מחיר מומלץ 128 ₪
כריכת הספר מתוך אתר הוצאת הספרים
שני תצלומי המתכונים: רינה קירשנבאום
אתה סומך עלי? שאלתי
אני לא מכיר אותך, למה שאני אסמוך עליך? הוא ענה בחוסר סבלנות
לא יודע, אני רק שואל: אתה סומך עלי? היית מלווה לי עכשיו אלף שקל? או נותן לי לשמור על הילדים שלך? חזרתי ושאלתי
הוא הביט בי לרגע, ועמד לנסוע לדרכו. אבל רגע לפני שהוא האיץ את הקטנוע, אמרתי לו:
תראה, אם אתה לא מכיר אותי, ולא סומך עלי, אז למה אתה רוכב על אופנוע, מטר לידי, בלי קסדה, עם ילד בן חמש יושב עליך? איך אתה יכול להיות בטוח שאני קלטתי אותך, ונוהג בזהירות לידך?
טוב, האמת היא שהשיחה הזאת לא באמת התקיימה. אבל את האבא עם הילד על האופנוע אני רואה כמעט כל יום.
גם את זאת שקופצת למעבר החצייה, ומניחה שאני מסתכל רק עליה, ולא, חס וחלילה, על הטלפון הנייד שלי, בזמן שהיא חוצה את הכביש בלי להסתכל אפילו לרגע
או למשל אנשים שחונים בשולי מעגל-תנועה (יעני כיכר בשפת העם ו- WAZE) ורק קופצים לסופר לרגע, והולכים על הכביש בין הרכב שלהם לבין מכוניות שנוסעות 30-40 קמ"ש לידם.
ועוד מאה דוגמאות שאני רואה כל יום, כלומר, בהנחת התפלגות נורמאלית, בהערכה אופטימית מאות אלפי עבירות תנועה מסוכנות ביום, אם לא יותר.
למה לעזאזל זה קורה?
לא מזמן נקראתי להציג עבודה על המצב של מיזם "נשק וסע" שמופעל ביישוב בו אני מתגורר, צורן. בחרתי להציג את הנושא ולהוביל אותו מכיוון שגיליתי שעצם נוכחות התורנים, ככל הנראה, גורמת להורים לנהוג ברשלנות, בחוסר זהירות, ובחוסר סבלנות, שגובלים בסכנת חיים של ממש. אני מצרף כאן מצגת קצרה, בשם נשק וסע, או נשק נוסע, שהכנתי למפגש של צוות הנהגת הורים של בית הספר, אשר מבוססת ברובה על עבודה של מכון אופק בנושא – את המאמר המלא אפשר למצוא כאן.
לאחר המצגת התחלתי להבחין ביותר ויותר התנהגויות הכביש שאני מכנה כאן: ניסיון להריגה ברשלנות. בין אם זה ילדים שאינם חגורים ברכב, או דהרה מבלי להאט בתמרור עצור, או לחליפין פנייה שמאלה לתוך רחוב נגד כיוון בתנועה – וכל אלו הן העבירות הקלות יותר. זוועה!
לפי המחקר המדובר, אנחנו מתייחסים לכביש כמשאב מוגבל, שיש להתחרות עליו. תוסיפו לזה את תחושת האנונימיות שיש בתוך הרכב מחד, ואת היעדר הפנים של מי שברכב שמולנו מאידך, ותוסיפו גם את התחושה המשכרת והמשקרת שפנים הרכב הוא מקום מוגן, ויש לכם מתכון ללגיטימציה מוטעית לנהיגה ברשלנות.
אחרי המצגת באותה הפגישה, וההבחנה בכמות ההתנהגויות המסוכנות בכביש, יצאה לי הרוח מהמפרשים בכל הקשור לפרויקט הזה. הסיכוי שלי לשנות משהו הוא כל כך אפסי, שאין טעם להתחיל – אני אהיה הנביא בשער, וכולם ימשיכו בהתנהגות המופקרת שלהם, כאילו כלום לא קרה.
אבל אז קרו שני דברים:
- המצגת שלי השפיעה על מישהו, שהתחיל לשנות את הנהיגה שלו
- הבנתי שאנשים צריכים שיזכירו להם מדי פעם, רצוי לא לעתים רחוקות מדי, שהכביש הוא באמת מקום מסוכן
אז עכשיו תאמרו לי אתם – אתם סומכים עלי? אתם בטוחים שאני וכל הנהגים האחרים מספיק זהירים כדי שהפנטזיה לכם על נהיגה מופקרת בלי תאונות תתממש?
קחו אחריות על החיים שלכם. ושל הילדים שלכם. ואתם יודעים מה? גם על של הסביבה שלכם.
מקור: ER24 EMS (Pty) Ltd.'s photostream
לכבוד ה-1 במאי, יום הפועל, אוסף קצר של קטעים מוסיקליים שנוגעים או משיקים למעמד הפועלים. איזה קטעים מוסיקליים אתם הייתם מוסיפים? אשמח שתוסיפו בתגובות לפוסט
חג שמח
מקור: ויקיפדיה
John Lennon – Working Class Hero
Flying – Pickets Factory (A Bruce Springsteen song)
Strawbs – Part of the Union
Billy Joel – Allentown
אהוד בנאי- ערבב את הטיח
רמי קליינשטיין- חוץ ממך כלום
שני הקטעים האחרונים בפוסט מתוך פסקול של סרטים שקשורים למעמד הפועלים בבריטניה, ושברו של החלום הבריטי לאור התמוטטות הכלכלה הישנה
Brassed Off – Danny Boy
The Full Monty – Rock and Roll Part II
הרשימה, כמובן מאוד חלקית. עכשיו תורכם להרחיב אותה
מאז שאני זוכר את עצמי היא הייתה אצלנו בבית. לא היה משהו אחר. כאילו היא נכנסה דרך החריצים של החלונות, בין המרצפות, מהברזים, בשקיות של הקניות. היא הייתה בתוך הארונות, במצעים, בשולחן האוכל. והיא עדיין שם.
השואה.
היא הייתה שם, אבל אני לא ידעתי. פשוט כי לא ידעתי איך להבדיל אותה משאר הדברים, כי לא ידעתי שבמקומות אחרים זה יכול להיות אחרת. שזה באמת אחרת.
היא הייתה בארונות, בקונסרבים, באוכל, בשיחות, בשתיקות.
היא הייתה, אבל לא הייתה. כאילו אם לא מדברים על זה, אז זה לא שם. אולי אם לא נשוחח על זה, ונתנהג כאילו זה לא שם, אז זה באמת לא יהיה שם. אבל זה כן.
זה שם, כי המצב המשונה הזה מעורר חרדה. למה אסור להרגיז את אבא? למה יש שאלות שאי אפשר לשאול? שששששש…. לא מדברים על זה. אז אולי זה לא יהיה שם. אבל זה כן. היא כן שם.
וחרדה היא תחושה משונה, מיוחדת. אי אפשר לראות אותה ואי אפשר לגעת בה. אי אפשר לחשוב עליה, אבל להרגיש אותה אפשר גם אפשר.
וחרדה היא תחושה מיוחדת כי כל עוד אין לה שם, אז אי אפשר לחשוב עליה. כל עוד אין מלים לתאר אותה.
למה אבא לא חולם בלילה? אם הוא היה חולם, על מה הוא היה חולם? שששששש….. לא מדברים על זה.
פשוט אם נדבר על זה, אז זה יפסיק להיות חרדה. זה יהפוך להיות פחד. ופחד הוא מוחשי. יש לו שם. יש לו מלים. לחרדה לא. וחוץ מזה, חרדה אנחנו כבר מכירים. פחד לא.
ותמיד היא שם. השואה.
עד שיום אחד מעיזים לתת שם למשהו. העולם לא חרב, אנשים לא מתים, ההיסטוריה לא חיה את עצמה מחדש רק בגלל שמדברים על זה.
נכון, קודם זה הופך למשהו מפחיד, רק כדי שיהיה אפשר לדבר על זה ולחשוב על זה.
אחר כך כבר אפשר לתת לזה שם. כן, זה חלק מהשואה הפרטית שלי.
רק חבל כל כך שזה קורה רק אחרי שכבר אין את מי לשאול.
