תמיד היא פה
מאז שאני זוכר את עצמי היא הייתה אצלנו בבית. לא היה משהו אחר. כאילו היא נכנסה דרך החריצים של החלונות, בין המרצפות, מהברזים, בשקיות של הקניות. היא הייתה בתוך הארונות, במצעים, בשולחן האוכל. והיא עדיין שם.
השואה.
היא הייתה שם, אבל אני לא ידעתי. פשוט כי לא ידעתי איך להבדיל אותה משאר הדברים, כי לא ידעתי שבמקומות אחרים זה יכול להיות אחרת. שזה באמת אחרת.
היא הייתה בארונות, בקונסרבים, באוכל, בשיחות, בשתיקות.
היא הייתה, אבל לא הייתה. כאילו אם לא מדברים על זה, אז זה לא שם. אולי אם לא נשוחח על זה, ונתנהג כאילו זה לא שם, אז זה באמת לא יהיה שם. אבל זה כן.
זה שם, כי המצב המשונה הזה מעורר חרדה. למה אסור להרגיז את אבא? למה יש שאלות שאי אפשר לשאול? שששששש…. לא מדברים על זה. אז אולי זה לא יהיה שם. אבל זה כן. היא כן שם.
וחרדה היא תחושה משונה, מיוחדת. אי אפשר לראות אותה ואי אפשר לגעת בה. אי אפשר לחשוב עליה, אבל להרגיש אותה אפשר גם אפשר.
וחרדה היא תחושה מיוחדת כי כל עוד אין לה שם, אז אי אפשר לחשוב עליה. כל עוד אין מלים לתאר אותה.
למה אבא לא חולם בלילה? אם הוא היה חולם, על מה הוא היה חולם? שששששש….. לא מדברים על זה.
פשוט אם נדבר על זה, אז זה יפסיק להיות חרדה. זה יהפוך להיות פחד. ופחד הוא מוחשי. יש לו שם. יש לו מלים. לחרדה לא. וחוץ מזה, חרדה אנחנו כבר מכירים. פחד לא.
ותמיד היא שם. השואה.
עד שיום אחד מעיזים לתת שם למשהו. העולם לא חרב, אנשים לא מתים, ההיסטוריה לא חיה את עצמה מחדש רק בגלל שמדברים על זה.
נכון, קודם זה הופך למשהו מפחיד, רק כדי שיהיה אפשר לדבר על זה ולחשוב על זה.
אחר כך כבר אפשר לתת לזה שם. כן, זה חלק מהשואה הפרטית שלי.
רק חבל כל כך שזה קורה רק אחרי שכבר אין את מי לשאול.
לכול אדם כוכב….לכול אדם שמי ממשפחתו עבר את השואה ….השואה הפרטית שלו …קטנה גדולה מהותית מינורית …היטבת לתאר את /שאני מרגיש …תודה
תודה, סתיו. לוקח שנים לפתח את השפה הזאת. לא שזה עושה את זה יותר קל, אבל כן קצת יותר מובן
לצערנו אנו לומדים על הדברים שלא נאמרו לנו בשיחות ישירות ואישיות, מן הדברים שנכתבו על ידי אלה שהיו מסוגלים לאסוף את השברים ואזרו כח לכתוב למען עצמם ולמען הדורות הבאים. אבל אלה היו מעטים. העבר היה כל כך נורא וכל כך עצמתי שלא ניתן היה לבטא אותו במלים שבני אדם שלא חוו אותם היו מסוגלים להבין. וזה היה אחד הפחדים של אבא ושכמותו: שלא יבינו, שלא יאמינו. אחד הדברים שכל כך הערכתי אצל אבא היה עצם העובדה ששמר על שפיות דעתו, שאזר כח לבנות חיים חדשים ובכך העניק לי משפחה נפלאה כל כך. ואל כך אני מודה לו ומוקירה אותו. ואני ממשיכה ללמוד אותו ועליו דרך אחרים.
אמא
תודה, אמא
זה נכון מאוד, ואנחנו מייצגים שתי שוויות ראייה של אותה החוויה:
בשבילי אין חוויה אחרת מאשר השואה שנמצאת ולא מדוברת בבית, והשנים שעברו כדי לאפשר לי לתת לזה מילים.
אצלך, את קיבלת את השואה בעיסקת חבילה עם הזוגיות, ואז היא החלה לחדור פנימה
אצל שנינו התיסכול רב, אבל הכרוניקה היא שונה
עד כמה שזה נכון. עד היום איני יודע הכל בגלל שלא צריכים לדבר על זה. אם לא יודעים זה לא קיים.
איגו