Skip to content
6 בפברואר 2014 / kirschilan

הפוסט מחוייב המציאות על פרשת אייל גולן


פרשת אייל גולן הסתיימה היום ללא כתב אישום. החקירה עדיין נמשכת לגבי חשודים אחרים בפרשה.

אני חושב שמה שנעשה על-ידי הקבוצה שבנדון הוא נורא, ואין שום תירוץ שיכול להמעיט בחומרת המעשה. זה היה ניצול רע של נערות תמימות, בגיל שבו הן מרגישות שאפשר להגיע גבוה, ורק בעוד שנים יבינו בעצמן עד כמה נמוך הורידו אותן.

אבל לא על זה הפוסט. אני כותב הפעם על הצביעות שסביב הפרשה, שבה משתפים פעולה בנסתר, ואני רוצה להאמין שלא במודע, תאגידים, חברות תקשורת, קופירייטרים, חברות פירסום, אולפנים ועוד ועוד. ולצערי גם אנחנו, הצרכנים והצופים.


האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כדברי המשורר. והנה תמונה של תבנית נוף מולדתם של ילדינו – ולהיפך – תבנית ילדים שבונה את נופינו אנו.

המערכת הסבוכה הזו משווקת ומוכרת לנו מוצרים, ועל הדרך משכנעת אותנו שילדים הם שקולים, יודעי דבר, בעלי דיעה מוצקה, וגם, כן גם סקסיים.

אני מצרף כאן אוסף של פרסומות, כולן מתוקות, חמודות, נעימות כאלה, ושמאחוריהן בעצם מסר נורא: זה בסדר להתייחס לילדים כאל מבוגרים.

אני די בטוח שאין כאן כוונה רעה. אבל כדברי קפקא – האנשים טובים, ובאופן פרדוקסלי, המערכת מרושעת.

זהו פן אחד בעניין הזה. בקרוב אפרסם ב- http://www.2bdaddy.co.il/ פוסט שבוחן את הליגיטימציה שהחברה מאפשרת מזווית תרבותית נוספת.

בינתיים, הנה המקבץ:

בנק לאומי (לא, ילדים לא באמת הולכים לעבודה כמו גדולים):

http://www.youtube.com/watch?v=sdK_IJBP6NE

האגיס (לא, תינוק זה ממש לא סקסי):

http://www.youtube.com/watch?v=es-iTuO1D2c

נטוויז'ן (לא, ילדים לא מגדלים הורים):

http://www.youtube.com/watch?v=Y44ATGoLkcs

פוקס (לא, זה שזה מיץ פטל לא עושה את זה בסדר):

http://www.youtube.com/watch?v=HX3mjgQI9vw

תמי 4 (לא, זה שזה לא יין עדיין לא עושה את זה בסדר):

http://www.youtube.com/watch?v=vJM5P5E0LG4

ולא, זה לא רק בארץ, אם חשבתם שזה רק אנחנו…

אוויאן:

http://www.youtube.com/watch?v=Oiir7CU7-Aw

ולעומת זאת, אפשר גם אחרת – פרסומת עם ילדים שהם… ילדים:

שוב בנק לאומי, ובמסר טיפה שונה:

http://www.youtube.com/watch?v=QlUpSFYX-w8

סלקום, ילדים הם חלק ממשפחה, ולא מבוגרים קטנים:

http://www.youtube.com/watch?v=FaZvG0DOZVU

מגה, דברים שילדים אוהבים, בלי שייראו כמו מבוגרים:

http://www.youtube.com/watch?v=iEoka_lycf8

"מכבי שירותי בריאות", ילדים שחושבים כמו ילדים

http://www.youtube.com/watch?v=F_Sdb1bg0UY

בקיצור, אפשר גם אחרת, בלי לתת לגיטימציה מוסווית שעם ילדים זה בסדר. כי זה לא. זה ממש, ממש לא בסדר.

3 בינואר 2014 / kirschilan

כנס אג'ייל פרקטישיונרז 2014


בסוף חודש ינואר, 28-29 בינואר למען הדיוק, ייתקיים כנס אג'ייל פרקטישיונרז זו הפעם השלישית. כותרת המשנה של הכנס הינה "ללמוד מהטובים ביותר", ואנחנו באמת מאוד מאוד נרגשים לארח בכנס שלושה מומחים עולמיים בתחום, ושמונה עשר מומחים מקומיים, בתוכנית שמטרתה לעזור לכם, המשתתפים, ללמוד מהטובים ביותר.

אם קראתם עד כאן אז או שאתם כבר יודעים מה זה אג'ייל, ורוצים להבין עוד על הכנס, או שאתם סקרנים לדעת מה זה אג'ייל. אם אתם מהקבוצה הראשונה, אתם מוזמנים לדלג על הקטע הבא. ואם אתם במקרה בלוגרים טכנולוגיים, אז בהחלט כדאי לכם להמשיך לקרוא!


קרא עוד…

1 בדצמבר 2013 / kirschilan

משהו מאיתנו מת איתו


ביום רביעי השבוע, כשהייתי בדרך לעבודה, גלגל״צ ברדיו, ושר אריק איינשטיין, הופתעתי מעצמי כמה מילים וכמה שירים אני מכיר בעל-פה. כאשר שרתי את הבית האחרון של ״שיר אחרי מלחמה״ (״כל הרחוב יוצא/ וזורק פרחים/ כמה טוב שבא שלום״) – התחלתי לבכות. לא ממש יודע למה דווקא בשיר הזה. ובאותו הרגע היה נדמה לי שאני רואה גם נהגים אחרים בוכים.

ואני חושב שמעבר לעצב על מותו של אגדה, בכינו גם על לכתו של הסמל. לא סמל של מה שישראלי בעינינו, אלא של מה שהיינו רוצים להיות בתור ישראלים.


כלומר, השבוע רבים קוראים לו ״המלך״ של המוסיקה הישראלית. ואיזה מין מלך זה? צנוע, נחבא אל הכלים, לא ממלא את רצון העם למלכות שהכתירו אותו. ניקח לרגע את דוד המלך – ג'ינג'י שוויצר, שהפך להיות לרב-שגל ומניפולטור, כובש – מה שאנחנו מצפים ממלך, וייתכן מה שהעם דורש ממלך שגם מוליך אותו לשם.

ואריק? אריק נשאר ביישן, וסירב להתנהג בניגוד לאופיו כדי לרצות את רצון העם.

וזאת למרות שהוא אמר לנו מה הוא חושב על מה שקורה פה:

לא הכל כאן טוב ודי עצוב פה. אנחנו מכוונים מעל הפופיק, וכל אחד לא מרוצה מהיכן שהוא – ורוצה להיות יותר. הוא שר לנו על קרע בעם, הוי ארצי מולדתי אצלו הולכת פייפן ואני קורא בעיתון סוף השבוע שאריק כתב לאחרונה "אני ואתה לא שינינו שום דבר", בבית נוסף לשירו המפורסם.

יש, יש דברים טובים אצלנו, ותמיד יש תקווה לטוב יותר, וגם כשאנחנו רחוקים אנחנו מתגעגעים לפה. אבל הוא ידע ועוד איך להביע את הביקורת, ואנחנו הצטרפנו אליו בשירה ובהנאה.

הוא אפילו סיפר לנו (או אולי חזה?) שה׳אייל-גולניזם׳ כבר מזמן היה כאן, ושהגבולות שלנו בין ילדים למבוגרים ובין מותר לאסור הם מטושטשים.

ובפועל, הסופר-ישראלי הזה לא היה שוויצר עתיר ״חוצפה״ כמו הדמויות שלו בסרטים, אלא נשאר נאמן לאופי של עצמו. האוהד מספר אחת של ״הפועל״ נהג באי-אלימות, שלא כמו התמונות שאנחנו רואים במשחקי ספורט רבים, הזמר מספר אחת שלנו לא התהדר בנוצות שלו, בני פורמן שלנו היה כמעט ההיפך הגמור מבני פורמן.

הישראלי מספר אחת הראה לנו עד כמה להיות ישראלי זה רחוק, רחוק מאוד, מלהיות כמוהו.

ואולי אנחנו בוכים על כך שבלי אריק, אנחנו כבר לא נדע איך עושים את זה.

מקור לתמונה: לשכת העיתונות המרכזית, דרך ויקיפדיה.

1 באוקטובר 2013 / kirschilan

מילה לכל אלה ש"נמאס לנו מהם"


אני קורא בדף של יאיר לפיד בפייסבוק את השורות הבאות, ותסלחו לי על פרץ הציניות, אבל זה מה שאני מרגיש עכשיו:


אז מילה לכל אלה שיושבים בלשכות של שר ועל משכורות של חברי כנסת וראשי לשכות, ומנכלי"ם של חברות ממשלתיות. אני יושב עכשיו בממ"ד בביתי, שהוא גם משרד שלי וגם בית-מלאכה של אשתי, ואני חושב איך להגדיל את ההכנסות שלי כדי שלא נצטרך לנגוס בחסכונות שלנו כדי לממן את כלכלת המשפחה ואת החוגים ואת החינוך שהמדינה קוראת לו "חינוך חינם" ואת הביטוחים כדי להבטיח למשפחתי ולי פנסיה קצת פחות מנורמאלית. ואני קורא את מה שכותב כבוד שר האוצר, ומנצל בציניות את הזוועות שעברו על אבי ועל אחיותיו ועל משפחתו, ועל האנשים שנשרפו ונרצחו בדרכים אחרות ממשפחתי. ואני חושב על כביש הכניסה ליישוב שלי, שהפך לאחרונה מכביש מסוכן לכביש הרבה יותר מסוכן, ונדמה שאין אף גורם רשמי שמוכן לשמוע על זה, שלא לדבר על לטפל בזה.


משאית תקועה על הכביש הזה, שמחקו לו את השוליים, שהמסלולים בו צרים מהמותר בחוק, שהעבודות בו נעשו, ככל הנראה, ללא ההיתרים הדרושים

וגם על המחלף שבונים כבר קרוב לשנתיים לא הרחק מביתי, ושמתברר לאחרונה שיקטין את מספר המסלולים משלושה לאחד בתנועת הבוקר לכיוון המרכז, שכבר היום היא בלתי נסבלת.

וגם על עשרות החוקים שנחקקו בעשר השנים החולפחות בארץ בתחום איכות הסביבה, ועברייני סביבה שורפים ומשליכים פסולת ומחריבים יערות ונחלים ושמורות טבע וחופים ואילו המשרד להגנת הסביבה באופן עקבי מסרב לאכוף את החוקים של עצמו.

אז תסלחו לי שאני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים למכור את הפנסיה שלי ואת האוויר שלי ואת השקט שלי בשביל איזה נתח פוליטי או כספי או גם וגם, ושאני לעולם לא אהנה ממנו (גם בגלל שאני לא לומד בישיבה הנכונה, אלא מממן את לימודי בעצמי ובעזרת הורי).

ותסלחו לי שאני פגוע וכועס על מי שהבטיחו דבר אחד לפני הבחירות, ומקיימים דבר אחר לאחריהן.

ואתה יודע מה, כבוד השר יאיר לפיד, אם הייתה נקרית בדרכי הזדמנות לעבור לאיזו מדינה שכן מכבדים בה את החוקים ואת האזרחים, אני לא משוכנע שהייתי מסרב בנימוס.

11 באוגוסט 2013 / kirschilan

דינה אור – בלי בושה


סינדרלה נעלה את נעל הזכוכית שהציע לה הנסיך, ומאז, מכיוון שהנעל התאימה להפליא, השניים חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. מה שלא סיפרו לכם, זה שבביטוי "עד עצם היום הזה" הכוונה ליום בו נכתב הסיפור, שזה כנראה משהו כמו יום לאחר הנשף האמור. וסינדרלה הספציפית הזו, כיום אם לשני בנים בוגרים, תדע לספר לכם איך החיים נראים באמת. לא פרשנות נבובה של עיתונאי פאפאראצי בטור רכילות יום לאחר ערב סיום העונה של דייט בחשיכה.

"עד סוף הערב אראה לך שאין לך חיים נפלאים"


המופע של דינה אור מתחיל בחימום מפי בן זוגה, אודי רייס, שעושה קאבר לטום ג'ונס (Delilah) ולאלוויס (Blue Suede Shoes). הוא שר בסדר גמור, גם אם הוא לא הנסיך מהסיפור הקודם. מה שכן, זה עושה את העבודה היטב, וכשהגב' אור עולה לבמה, הקהל מגיב היטב ומחזיר לה אהבה. במהלך ההופעה התברר שהנסיך מהסיפור הקודם כבר יצא מהתמונה.

"…אח"כ הוא רצה להרחיב את המשפחה: הביא לי עוד אישה; אני לא הסכמתי"

ישבנו שם חמישה בלוגרים, עם או בלי בני זוג, בשורה ה-13 של האולם בקומה העליונה בבית ציוני אמריקה, מה שסיפק לי את ההזדמנות להסתכל גם על הקהל, שברובו געה מצחוק במהלך ההופעה. בניגוד לתרבות שרווחת במדינתנו בשנים האחרונות, זו לא הופעה של גרעפסים ולא של גסויות, ולא של הומור נמוך. גם כשזה בקומות התחתונות, יש בה, בדינה אור, התחכמות שגורמת לך לצאת מהקונטקסט ולצחוק בפה מלא. למשל:

"גינקולוגים? זה מקצוע זה? זה תירוץ! הראש שלהם כל היום בעבודה. קוראי שפתיים."


ובסגנון הדיבור שלה זה פשוט מוציא את הצחוק גם אם לא רוצים. הסינדרלה הזו עברה מספיק בחיים כדי להבין היטב שדבש כבר לא נלקק פה, אז לפחות בואו נצחק מזה. אתם רוצים לדעת כמה היא עברה בחיים? לשאלה בת כמה היא, דינה אור עונה

"אחרי צבא ולפני הצוואה"

את דינה אור ראיתי לראשונה בהופעה לפני מספר שנים ועוד קצת, וגם אז היא הייתה מצחיקה ושנונה. רק חלק קטן מהפאנצ'ים ממוחזרים, ועדיין מצחיקים. ולמרות שראיתי כבר את המופע, היו מספיק קטעים חדשים שגרמו לי לצחוק בקול רם – גם אם לפעמים מהול במרירות

"פייסבוק? יש לי חמשת אלפים חברים בפייסבוק ובכל זאת אני הולכת לישון לבד כמו כלב"

מרירות, כי כולנו פולנים, לא חשוב מאיזה עדה, וזה הולך להישאר כך לעוד הרבה זמן. ככה זה אצל דינה אור, היא "שומעת מילים, ולא כוונות" וזה מה שמדליק אותנו, כשמוציאים מהקונטקסט, בתיזמון טוב ובכישרון להופיע לפני קהל

"פולניה? את יודעת, לוקח שבעה דורות להחלים מזה"

כאמור, הגענו קבוצה של בלוגרים, בעקבות הזמנה של סתיו אדם. לצערי רינה לא יכלה להצטרף, ואני אשמח ללכת שוב יחד. למה? כי כולנו חולים במחלה הזו ובאחרות, ובככל לא בריא לחיות בתקופה שבה אנחנו מכורים לחדשות ולמערכת הבריאות הקלוקלת שלנו.

"עם כל כך הרבה תרופות בסל, לא חבל להיות בריא?!?!"

ומה הקשר? כבוגרת לימודי הנחיית קבוצות וגשטלט, וכמי שלמדה אצל ג'רי סיינפלד וביל קוסבי, אור יודעת ש:

"אין צחוק ברפואה, אבל יש הרבה רפואה בצחוק"

כן, זו הופעה שאני ממליץ עליה, ועדיף להקדים את המאוחר בעניינים האלה כי

"יום אחד נצחק על כל זה"

אז למה לא כבר היום?

21 ביולי 2013 / kirschilan

אלוהים אדירים, מה עשינו לכם?


לאחרונה פרסם ידידי סתיו ב-xnet וגם בבלוג שלו פוסט שעורר מהומה וירטואלית בעניין הורות, ובעיקר בעניין חד-הורות. במרכז הדיון הזה נמצאים הנפגעים העיקריים מכל הפולמוס הזה. לא, אלו לא האמהות. גם האבות לא. אלו הילדים, שתקועים באמצע, בבליל של מונחים "מקצועיים" שלא מאפשרים להם להבין למה פתאום אמא הפכה להיות "חד הורית" ומה זה אומר עליהם ועל אבא ועל אמא שלהם, ומה זה המזונות שאבא צריך לשלם לאמא, למרות שהם חצי מהזמן אצלו.

הכותרת שסתיו בחר הינה: כל עוד אני חי – את לא חד הורית. כותרת פרובוקטיבית לכל הדיעות, ותחתיה כתבה שנובעת מתוך כאב ותסכול – חלקה עוסקת ב "איפה אני", ורובה עוסקת דווקא ב "איפה הילדים".

ואם מישהו מהקוראים חושב או חושבת שילד בן ארבע לא ער לעניינים האלו, אז אתם לא מבינים לאיזה דור הילדים שלכם שייכים. ואם מישהו מההורים הגרושים חושב או חושבת שהילד בן השנה שלכם לא מבין מה זה מזונות, אולי זה הזמן להזכיר לכם שבעוד שנה או שנתיים או חמש (אם הוא ממש איטי) הוא כבר ידע מה זה אינטרנט ואיך עושים חיפוש בגוגל ואיפה מוצאים את התשובות לכל השאלות שאמא או אבא לא עונים עליהן.

הכתבה, הדיון עליו בטוקבקים, וגם פורומים אליהם הוזמן סתיו לאחר מכן בטלויזיה וברדיו הזכירו לי שיר של דפש מוד, שרק לאחרונה למדתי שהוא עוסק בילדים להורים גרושים.

אני מצרף כאן תרגום שלי למילות השיר. אני מקווה שזה ייגע במישהו לפחות כמו שזה נגע בי, ובעיקר במישהו או מישהי שיכולים לשנות משהו לטובת הילדים שלהם.

אגב, שלא תבינו אותי לא נכון – אני לא מרמז שאנשים לא צריכים להתגרש, ולא מתיימר לייעץ בשום אופן לגבי החלטות של בני זוג. כל מה שאני בא לומר הוא לחשוב דרך העיניים של הילד לפני שנוקטים פעולה – בודאי כשמדובר בזמן כל כך רגיש כמו פרידה וגירושין.

דברים יקרים ושבירים / זקוקים ליחס מיוחד / אלוהים אדירים, מה עשינו לכם?

אנו תמיד מנסים להעניק / את הטיפול הרך ביותר / עכשיו תראו מה נאלצתם לעבור בגללנו…

דברים ניזוקים / דברים נשברים / אני חשבתי שנצליח / אבל דברים שלא הצלחנו לומר / הותירו אותנו כל כך חלושים /

נשאר לנו כל כך מעט להעניק

מלאכים עם כנפיים כסופות / לא צריכים לדעת מהו סבל / הלוואי שהייתי יכול לקחת מכם את הכאב

אם לאלוהים יש תכנית אב / שרק הוא מבין / אני מקווה שהוא מסתכל דרך העיניים שלכם

דברים ניזוקים / דברים נשברים / אני חשבתי שנצליח / אבל דברים שלא הצלחנו לומר / הותירו אותנו כל כך חלושים /

נשאר לנו כל כך מעט להעניק

 אני מקווה שתלמדו לבטוח / שתהיה לכם אמונה בשנינו / ושיהיה בלבבכם מקום לשניים

דברים ניזוקים / דברים נשברים / אני חשבתי שנצליח / אבל דברים שלא הצלחנו לומר / הותירו אותנו כל כך חלושים /

נשאר לנו כל כך מעט להעניק

18 ביולי 2013 / kirschilan

מה שקרה באמת / איילת הלר


"מה שקרה באמת" הינו ספר ילדים למבוגרים. כלומר, לא הייתי נותן לילד בן עשר לקרוא אותו, למרות שמסופר על ילדים בגיל תשע ופחות. בהמשך הפוסט עוד על הספר "מה שקרה באמת" אך ראשית כמה מילים על מה שבאמת קרה.

ובכן, לפני שבועיים התקיים מפגש בלוגרים עם הסופרת איילת הלר וביתה נועה כדי לשמוע על הספר ועל תהליך ההוצאה של "אבא לא! מצחיק".  עד המפגש אני הכרתי רק את הספר "ראיתם פעם שמרשפות?" מפרי עטה, וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם ספריה האחרים. המפגש היה עם ילדים, ובאופן טבעי בחלק הראשון של המפגש רוב תשומת הלב הופנתה אליהם.  איילת קראה לילדים מעט מהספר, ומה קורה בבית שבו אבא כל יום מספר בדיחה בלתי מצחיקה בעליל, עד שיום אחד… (ובשביל לדעת מה קרה באותו יום תצטרכו לקרוא את הספר).

איילת הלר קוראת "אבא לא! מצחיק" לילדים

יונתן (10) שיתף אותי שהוא אהב את הסיפור כי הילדה רצתה שאבא שלה יהיה מצחיק,  וזה בסדר גם כשאבא לא חייב להיות מצחיק. וגם אהב שהאמא והבת עשו את הספר ביחד. ובאמת היה כיף לשמוע כיצד התפתחו הציורים של נועה הבת שמלווים את הסיפור, ואיך אמא ובת עובדות יחד כדי להוציא יחד לאור משהו שיש לו ערך בעולם שנגיש לקהל רחב. קרא עוד…

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 967 שכבר עוקבים אחריו